הפרעת חרדה חברתית – מדוע תכונות אנושיות מתויגות כמחלה

ייתכן שחלקנו נתקלנו במצבים כאלו בתדירות גבוהה יותר מאנשים אחרים.

 

כך או כך, מדובר ברגשות אנושיים. כולנו מרגישים אותם. 

 

אולם אם אדם יפנה לפסיכיאטר, ויספר לו שהוא חווה רגשות כאלו, סביר להניח שהוא יתויג כבעל "הפרעת חרדה חברתית" (או באנגלית: Social Anxiety Disorder).

קיים שיתוף פעולה הדוק בין חברות התרופות והמערכת הפסיכיאטרית. חברות התרופות, על מנת שיוכלו להרחיב את עסקיהן ורווחיהן, זקוקות למחלות חדשות, להן יוכלו להמציא "תרופות".

 

הפסיכיאטרים, על מנת שייחשבו לרופאים, זקוקים לחולים, וזקוקים לתרופות אותן יוכלו לרשום ל"חולים" הללו. 

 

על כן, שני הצדדים מרוויחים מהמצאה של "מחלה" חדשה זו בשם "הפרעת חרדה חברתית" - חברות התרופות ממהרות לשווק "תרופות" ל"מחלה" הזו, והפסיכיאטרים ממהרים לרשום אותן (תוך קבלת טובות הנאה מחברות התרופות) למטופלים שלהם.

המטופל, משלם המיסים, והחברה ככלל.

 

החולה מפסיד, כיוון שבמקום לקבל עזרה אמיתית שתטפל בשורש הבעיה שלו (אם בכלל קיימת בעיה), הוא מקבל תרופה פסיכיאטרית כגון תרופה נגד דיכאון (ובמקרים רבים קוקטייל של תרופות שונות). תרופות אלו אינן מרפאות דבר – הן פועלות על מערכת העצבים המרכזית וגורמות לתופעות לוואי איומות. למעשה האדם מאבד את אנושיותו והופך לזומבי.

 

משלם המיסים מפסיד, כיוון שתרופות פסיכיאטריות במקרים רבים נכנסות לסל התרופות הממומן מכספי משלם המסים. 

 

והחברה בכלולתה מפסידה, כיוון שאדם הצורך תרופות פסיכיאטריות, שהן למעשה סמים, מהווה סכנה לסביבה עקב תופעות הלוואי החמורות שלהן – בין אם בתור נהג, חייל, הולך רגל, או הורה.

 

הפרעת חרדה חברתית, כמו כל ההפרעות הפסיכיאטריות, אינה מחלה שניתן להראות את קיומה באמצעות בדיקות רפואיות (כגון צילום רנטגן, בדיקת דם, שתן וכדומה). אבחון ההפרעות הפסיכיאטריות הינו אבחון סובייקטיבי לחלוטין, ומבוסס על סימפטומים התנהגותיים שרירותיים לחלוטין.