סרוקסט ונוגדי דיכאון – הטיפול או הבעיה עצמה?

האם סרוקסט גורמת לניסיונות התאבדות? צפה בכתבה ברשת "פוקס" האמריקנית החושפת כיצד טיפול בנוגדי דיכאון גורם לאלימות ולהתנהגות אובדנית בבני נוער. הכתבה כוללת עדות אישית על נזקים משימוש בסרוקסט.

תמליל הסרטון:

תודה שחזרתם אלינו. בן עשרה יוצא למסע הריגה ויורה בעשרות אנשים.

זה כבר סיפור מוכר ולפני מספר ימים הוא נהפך אפילו יותר מוכר, בעיר אומהה בנברסקה.

ברבים מהמקרים הכוללים יורה צעיר, כמעט תמיד מתגלה שהבחור הצעיר טופל לאחרונה בדיכאון. אז השאלה שאנחנו שואלים הערב ב"האניטי אמריקה" היא, למה הטיפול נכשל?

דאגלס קנדי כאן עימנו והוא מדווח שיכול להיות שהטיפול עצמו הוא הבעיה.

ב-2003, בנה בן ה-14 של לורי יורק, ריאן, חווה חרדה לגבי השתלבותו בבית הספר.

לורי היא אחות מוסמכת והיא עשתה מה שהרופא אמר לה – היא שמה את ריאן על הסם פקסיל (בישראל נקרא סרוקסט).

היא אומרת שהיתה התדרדרות מיידית בהתנהגותו של הבן.

ההתנהגות שלו התדרדרה בצורה דרסטית.

הוא היה אדיש אלינו, אדיש לחיים, הכעס, העצבים. בשלב הזה הוא נכשל בבית הספר לחלוטין.

לאחר מכן היא עמדה מול הדילמה השטנית שלתוכה נכנסים אלפי הורים ללא ידיעתם, כשילדיהם מתחילים לנטול תרופות נגד דיכאון – ברגע שמתחילים, קשה מאוד להפסיק.

ראיתי התנהגויות שלא ראיתי אצלו לפני כן והן היו מפחידות. התקשרתי לפסיכיאטר ואמרתי לו שאני רוצה להוריד אותו מהסם. בשלב זה באמת האמנתי שהסם הוא הגורם לכל זה.

השגתי את תכנית הגמילה מהפסיכיאטר והורדנו אותו מ-50 מ"ג ל-37.5.

אז, ב-3 במרץ 2004, ריאן עבר התקף. הוא יצא מחדר השינה שלו עם סכין כמו זו. לורי מתארת שזה היה התקף זעם מוחלט כתוצאה מהתרופה סרוקסט.

לאחר מכן היא גילתה שהוא רכש את "ספר הבישול לאנרכיסט" ולמד איך מכינים פצצות.

לא היה אפשר לזהות אותו. הוא ציטט שייקספיר, הוא החזיק סכינים, היו לו סכינים בחדר השינה והוא היה מוציא אותם החוצה, אחד בכל פעם, ומניח אותם על השולחן במטבח.

התנהגות אלימה כזו לא היתה אופיינית לריא, לפני שהתחיל ליטול סרוקסט. הוא לא התנהג בצורה כזו מאז שנגמל בהצלחה מהסם, לאחר תקופה קשה מאוד של 15 חודשים.

הפסיכיאטר פיטר ברגין אומר שהתנהגות כזו בדיוק הופכת ליותר ויותר נפוצה בבתי הספר בכל רחבי המדינה, במקביל לעליית השימוש בנוגדי-דיכאון אצל ילדים.

הילדים שנוטלים כדורים נגד דיכאון, לכאורה כדי לטפל בדיכאון, נעשים יותר התאבדותיים.

למעשה, חקירת פוקס מגלה שיש מספר מטריד של יורים צעירים שעשו זאת תחת השפעת כדור נגד דיכאון או במהלך גמילה מכדורים נוגדי דיכאון.

למשל קיפ קינקל בן ה-15, שנגמל מפרוזק בשעה שירה ב-22 חברי כיתה והרג שניים, לאחר שרצח את אימו ואת אביו החורג.

כריסטופר פדנט בין ה-12 היה על נובוקס ובמהלך גמילה מ-סרוקסט כשירה בסבו וסבתו.

אליזבת בוש בת ה-14 היתה על פרוזק כשירתה בחברי כיתתה בוויליאמסבורג, פנסילבניה ופצעה אחד.

ג'ייסון הופמן בין ה-18 היה על אפקסור וסלקסה כשפתח באש על בני כיתתו בתיכון בקליפורניה ופצע חמישה.

שון קופר בן ה-15 נטל מספר נוגדי דיכאון כשירה בתלמידים בתיכון באיידהו.

טי-ג'יי סולומון בין ה-15 היה גם הוא על מספר נוגדי דיכאון כשירה בבני כיתתו בעיר קוניארס בג'ורג'יה, ופצע שישה.

ואריק האריס בן ה-17 היה על לובוקס, כשהוא ושותפו, דילן קלבולד, הרגו 12 מבני כיתתם ומורה אחד בקולומביין.

אנחנו לא יודעים איזה סם נטל סאנג-הוי-צ'ו כשהרג 32 אנשים במכללה הטכנית בוירג'יניה ב-2007.

עוד לא גילינו האם רוברט הוקינס היה על נוגד דיכאון מוקדם יותר באותו החודש, כשהרג תשעה אנשים, כולל עצמו, בתיכון באומהה.

אבל אנחנו יודעים ששניהם קיבלו טיפול עבור דיכאון, ובימים אלה, אומר ברגין, כמעט תמיד פירוש הדבר טיפול תרופתי.

אנחנו רוצים לתת לילדינו עוד סמים. הגיע הזמן שהאמריקאים יתחילו להתרעם לגבי זה – רופאים, עורכי דין, אחיות, אנשים רגילים, הורים, מורים. כולנו צריכים לומר שהגיע הזמן להפסיק לסמם את ילדינו כדי לשלוט בהתנהגות שלהם.

ברגין מודה שקשה להוכיח קשר ישיר בין כדור נוגד דיכאון לבין מעשה אלים. אבל לאחרונה מנהל המזון והתרופות האמריקאי סיפק אישור לו חיכה ברגין זמן רב, בדמות אזהרה חמורה על נוגדי הדיכאון החדשים, שאומרת שהכדורים לא רק מגבירים נטיות אלימות, אלא גם נטיות התאבדותיות.

מנהל המזון והתרופות מסייג, “אזהרה זו לא באה לשלול את השימוש של נוגדי דיכאון בילדים ובמתבגרים, אלא להזהיר על הסיכון של התנהגות התאבדותית ולעודד את רושמי התרופה לאזן את הסיכון אם עולה צורך קליני.”

אין ספק כלל שנוגדי הדיכאון מובילים לכל הפחות להכפלה של נסיונות ההתאבדות בקרב ילדים, ומחשבות התאבדותיות.

זה הוכח במחקרים קליניים קצרי טווח של 4,5,6 שבועות.

הוא אומר שלא זאת בלבד שיש לכדורים כמו סרוקסט תופעות לוואי קשות, הוא אף מטיל ספק ביעילותם בטיפול בדיכאון.

הכדורים האלה לא עוזרים לילדים. מנהל המזון והתרופות האמריקאי הציג את סיכום כל המחקרים של שימוש בנוגדי דיכאון בקרב ילדים והרוב המוחלט של המחקרים מראה ש-50% מהילדים נעשים עצבניים וכועסים יותר כשהם נוטלים את הסם, שהסם גורם להתנהגות מופרעת ומכפיל את הסיכון להתאבדות. הגיע הזמן שנבין למה הילדים שלנו זקוקים, מבחינה חינוכית ומשפחתית.

זהו דבר שלורי יורק יודעת טוב מאוד. היא אומרת שהיא מבינה עכשיו שמה שבנה עבר היה נורמלי, ושאם היא היתה תומכת בו בתהליך התבגרותו הקשה, הוא גם היה לומד לתמוך בעצמו.

השורה התחתונה היא שאין אף כדור פלא. הקשיבו לילדים שלכם. אילו הייתי מקשיבה לריאן, לא היינו צריכים לעבור את כל זה.

והעמותה מוסיפה: בעקבות הצפיה בסרטון, אנא חשוב היטב לפני שאתה נוטל סרוקסט !



נפגעת מטיפול פסיכיאטרי? דווח לנו

הירשם לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עידכונים שבועיים!

תגובה אחת על הפוסט “סרוקסט ונוגדי דיכאון – הטיפול או הבעיה עצמה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>