כשבנה ד. הגיע לגיל 18 השיג אפוטרופסות על אימו, היא הועברה לבית חולים טירת הכרמל, ללא הסכמתו, ושם כבר נאלצו הפסיכיאטרים לשאול לדעתו, כשרצו למשל לתת לה מכות חשמל. הבן התנגד. "האישה הזאת סובלת כל כך, לא אתן שעוד יוסיפו על הסבל שלה". והתוצאה: אמו הועברה ללא ידיעתו לבית החולים "נווה שלווה" בפרדס חנה ותוך יומיים הגיעה חבולה כולה, עם אנמיה קשה ואף שבור לבית החולים הלל יפה בחדרה.
לבן נודע על כך, כי התקשרו אליו לקבלת אישור לנתח את אפה השבור.
ד. מספר כי בבית החולים הפרטי ההזנחה קשה. החולים, שבורים לגמרי מהתרופות וממכות החשמל, תלויים לגמרי בצוות, שאינו מקפיד על ניקונם האישי. קשיים מוערמים על בני המשפחה, שרוצים לשמור על קשר. ד. לא יכול לחיות בשלווה עם מצבה של אמו. אני שם בלילה את הראש על הכרית וחושב איך היא סובלת.
קם בבוקר וחושב איך היא מתייסרת. לפעמים אני הולך לבקר אותה רק כדי להרגיש שיש לי אמא. אני יודע שהם לא אוהבים את כל הפניות והנדנודים שלי, הם לא סובלים את זה שאני כותב מכתבים ושואל שאלות, אבל אמא היא כל מה שיש לי בחיים ואעשה הכל שהיא תפסיק כבר לסבול," הוא מספר.
ד. חיפש ומצא את ההיגיון והשפיות בעמותת מגן לזכויות אנוש והפקיד בידיה את תמונות אימו החבולה,
כדי שיעשה צדק, כדי שהאמת תצא לאור ובתי-חולים דוגמת טירת הכרמל ונווה שלווה יפסיקו להתקיים.
הדרך אינה קלה. עלינו לנצח מערכת שלמה של חברות תרופות ושל כוח אדם המתפרנס מאומללותם של קורבנות הפסיכיאטריה. כל תלונה דורשת תיעוד מקצועי, טיפול משפטי וטיפול מול התקשורת.
תרומתכם חיונית.
