בשנת 1812, "אבי הפסיכיאטריה האמריקנית", בנג'מין רוש, כתב את "חקירות ואבחנות רפואיות על מחלות המוח" (Medical Inquiries and Observations upon the Diseases of the Mind), בו הוא טען כי פשיעה הינה מחלה הניתנת לריפוי. בראותו את הרצח והפשיעה כסימפטומים של מחלה, הוא שאף להעביר את הפושעים משליטת השוטרים לשליטתם של הפסיכיאטרים. לפני זה, טיעון אי השפיות היה החלטה משפטית, לא "רפואית".

שנת 1843: תיק מקנאוטון היה המשפט המפורסם הראשון לטיעון אי השפיות. אנגלי בשם דניאל מקנאוטון ירה והרג את מזכיר ראש הממשלה הבריטי, מתוך אמונה כי ראש הממשלה קשר כנגדו. בית המשפט זיכה את מקנאוטון "בנימוק של אי שפיות" והוא הושם במוסד לחולי נפש לשארית חייו.

שנת 1924:  נתן לאופולד וריצ'ארד לואב, שני אמריקנים צעירים ממשפחות עשירות, הועמדו למשפט באשמת רצח ידיד צעיר יותר. פסיכיאטרים מובילים, ביניהם ויליאם אלאנסון וייט, נשיא איגוד הפסיכיאטרים האמריקני (APA), נשכרו על ידי משפחותיהם כדי להסביר את מצבם הנפשי של העבריינים. ד"ר וייט העיד במשפט שההתנהגות הרצחנית של הנערים הייתה "תוצר של דחפים הנוגדים את האידיאלים המודעים של הנערים, אך מבטאים שאיפות לא מודעות, יוצאות דופן שמסיבות לא ברורות, התגברו על שליטתם". מבלי לחקור את העדר המדע באשר לזה, אימץ בית המשפט לערעורים של מחוז קולומביה את  הגנת "הדחף הבלתי נשלט" – דחף היכול "להתעלות על היגיון ושיקול דעת ולהשמיד את ההבחנה בין נכון ללא נכון".

כשהם משתמשים במקרה זה  בתור קרש קפיצה, המליצו ד"ר וייט ואיגוד הפסיכיאטרים האמריקני על מינוי פסיכיאטר לכל בית משפט פלילי, לכל בית משפט לנוער וכן גם לכל מוסד ענישה ושיקום.  כך, אף גזר דין לא ייגזר ללא דוח פסיכיאטרי, ותיעשה הערכה פסיכיאטרית לכל עבריין מורשע לפני שחרורו, לפני השמתו בשחרור על תנאי או  לפני העברתו למוסד אחר. כתוצאה מכך  נוסדו מחלקות פסיכיאטריות בתוך בתי הכלא ובבתי משפט לנוער.

שנת 1954: החלטת דורהם היוותה נקודת ציון חשובה, שמיסדה את הפסיכיאטריה באופן יציב בתוך מערכת בתי המשפט ויצרה תקדים עבור שאר העולם. ב-13 ביולי 1951, מונטה דורהם, גבר בן 23 בעל היסטוריה פלילית ופסיכיאטרית ארוכה, נשפט והורשע על פריצה לבית, על אף התעקשותו שהוא אינו אשם על פי טיעון של אי שפיות. העובדה ששופט בית המשפט לערעורים של ארה"ב בוושינגטון, דיוויד באזלון, פסק נגד ההחלטה והפך את התקנים המקובלים של נכון או לא נכון על פיהם ופתח בכך דלת רחבה עבור עדויות פסיכיאטריות בבתי המשפט, לא הייתה צירוף מקרים. הוא עצמו עבר אז פסיכואנליזה.

שנת 1957: אייב פורטאס, תובע הגנה ממונה בית משפט (מאוחר יותר גם שופט צדק בבית המשפט העליון של ארה"ב), העריך את ההשלכה של החלטת דורהם בהצהרתו: "...החוק הביא להכרת הפסיכיאטריה המודרנית... חשיבותו היא בכך שהוא מהווה כתב זכויות, הצעת חוק עבור הפסיכיאטריה וכן הצעת שותפות מוגבלת בין המשפט הפלילי לבין הפסיכיאטריה".

שנת 1966: פסיקה נוספת של באזלון ביססה את "זכות המטופל הנפשי לטיפול הולם" וכן את "הזכות לטיפול הולם. פסיכיאטרים פירשו זאת בתור זכותם  לאכוף טיפול. פרופסור סזאס מציין שאין זה מפתיע שבאזלון נהיה ל"גיבור רב עיטורים" של הפסיכיאטריה, כשהוא מקבל גם ציון לשבח וגם פרס מן ה-APA. באזלון היה  "מן החסידים הבולטים ביותר של כפייה פסיכיאטרית מוסווית  כטיפול וכריפוי. הוא... הצליח לעוות את החופש על ידי רפורמה מדומה של קרימינולוגיה ופסיכיאטריה – מפעל אשר את ערכו הוא...העריך שלא כהלכה באופן חמור. הוא חשב כי זהו דבר טוב כשלמעשה זהו דבר רע. הוא האמין שהרפורמה שלו נשענת על תגליות חדשות, בעוד שלמעשה היא מתבססת על הטעיות ישנות".

כיום: פסיכיאטרים "מומחים" משתכרים 3,600 דולר בממוצע ליום (בארה"ב) כדי להעיד עבור כל מי שמוכן לשלם את החשבון.