דו"ח האו"ם בנושא טיפולים פסיכיאטריים בכפייה

דו"ח הממונה המיוחד לנושא עינויים וטיפול מתאכזר, לא אנושי או משפיל או ענישה של האומות המאוחדות שיצא ב 1.2.13 מתרכז בצורות שונות של התעללות בתחום הבריאות, שעלולות להידרדר לעינויים או טיפול מתאכזר, לא אנושי או משפיל או ענישה. הדו"ח מצביע על המדיניות המעודדת את הטיפולים האלו ואת ההגנות הנדרשות.

הדוח מגדיר מה הם עינויים בכלל ומה נחשב לעינויים או טיפול מתאכזר ברפואה. הדוח מדגים סוגי טיפולים אכזריים ומענים ומפרט כיצד הם מפרים את האמנה לאיסור עינויים והתאכזרות.

להלן תרגום כל הסעיפים במסמך אשר קשורים לתחום בריאות הנפש. התרגום אינו כולל את ההפניות לסימוכין. הסימוכין  מופיעים בתחתית המסמך המקורי. מומלץ לפנות למקור בעת הצורך.

 

דו"ח הממונה המיוחד לנושא עינויים

וטיפול מתאכזר, לא אנושי או משפיל או ענישה/ חואן א. מנדז

האו"ם  1.2.13

I. הקדמה

1. הדו"ח הנוכחי מוגש למועצה לזכויות אדם בהתאם להחלטת המועצה 16/23.

III. יישום מסגרת ההגנה מפני עינויים וטיפול מתאכזר בתחום שירותי הבריאות

11. יחס בלתי ראוי כלפי מטופלים בתחום הבריאות קיבל בעבר דגש פחוּת מידי מהממונה המיוחד כיון שמניעת שירותי בריאות הובנה לרוב כעומדת בסתירה ל"זכות לבריאות".  

12. למרות אִזכורים בנושא בדוחות קודמים יש צורך להדגיש את החריפות וההיקף של מה שמתרחש בתחומי שירותי הבריאות ולחשוף את המקרים שחורגים מ"הזכות לבריאות", ולחזק את מנגנוני האחריות המשפטית והפיצוי לנפגעים.

13. קיימים קשיים ייחודיים בעצירת הטיפולים האלו, בין השאר כיון שהרשויות נותנות להם צידוק, בגלל התפיסה הנוהגה שהם מוצדקים עקב היותם יעילים יותר מבחינה מנהלית, הם משנים התנהגות או הכרחיים מבחינה רפואית. תפקיד הדוח לפרט את כל אותם המקרים שבהם עינויים ויחס מתאכזר מתבצעים תחת הצידוק של "טיפול רפואי".

IIIא. התפתחות ההגדרות של עינויים וטיפול מתאכזר

16. הניתוח בדוח מתבסס על ההגדרות הנמצאות באמנה נגד עינויים וטיפול מתאכזר, לא אנושי או משפיל אחר או ענישה, וההשלכות המשפטיות שלה. ההגדרות הללו מפורטות בחלק הבא.

IIIב. תקפות המונחים לעינויים וטיפול מתאכזר בתחומי הטיפול הרפואי

1. סקירת מונחי מפתח בהגדרות של עינויים והתאכזרות

17. ארבע מרכיבי היסוד בהגדרת עינויים בפסקה הראשונה באמנה נגד עינויים:

א. מעשה שגורם כאב רב או סבל גופני או נפשי. ב. מרכיב הכוונה. ג. התכלית הספציפית ד. מעורבות איש ממשל

בלפחות בהסכמה שבשתיקה.

מעשים פחותים מההגדרה הזו ייחשבו אכזריות, טיפול לא אנושי או משפיל או ענישה תחת סעיף 1.1  של האמנה.

"Any act by which severe pain or suffering, whether physical or mental, is intentionally inflicted on a person for such purposes as obtaining from him or a third person, information or a confession, punishing him for an act he or a third person has committed or is suspected of having committed, or intimidating or coercing him or a third person, or for any reason based on discrimination of any kind, when such pain or suffering is inflicted by or at the instigation of or with the consent or acquiescence of a public official or other person acting in an official capacity. It does not include pain or suffering arising only from, inherent in or incidental to lawful sanctions".

Convention Against Torture, Article 1.1

18. הפרשנויות המשפטיות והחוקיות של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים מספקים הכוונה מעשית כיצד ארבעת מרכיבי היסוד של הגדרת עינויים מתקימים בתחום הבריאות. בית המשפט האירופאי לזכויות אדם ה-ECHR  ציין שגם אם אין כוונת המדינה במעשה או במחדל בכדי להשפיל, לבזות או להעניש את הקרבן אולם זו תהיה התוצאה, זו עדיין הפרה של סעיף 3 של האמנה.

19. מעורבות איש ממשל או שהמעשה קרה בתוך מוסד או מסגרת השייכת למדינה, בגרימת כאב חד וסבל, בהסכמה או גם הסכמה שבשתיקה באופן יחסי ברורה ומובנת.

20. באשר ל"כוונה", הגדרה זו תקפה למקרים בו אדם מופלה על בסיס של מוגבלות. זה רלוונטי במיוחד בהקשר לטיפול רפואי, שבו הפרות ומקרי אפליה חמורים כנגד אנשים עם מוגבלויות נוטים לקבל צידוק של "כוונה טובה" על ידי אנשי מקצוע בתחום הרפואה. רשלנות טהורה אין בה את ה"כוונה" הנדרשת על פי סעיף 1 באמנה, אולם יכולה להיחשב כמתאכזרת אם היא מובילה לכאב וסבל ניכרים.

21. לגבי מרכיב התכלית שבאמנה, רשומות בה תכליות ספציפיות שבגינן המעשה ייחשב התעללות (כגון: ענישה, הוצאת הודאה בכוח וכו') אולם ברור לכל, שאלה הן רק דוגמאות לתכלית שתיחשב עינוי. כמו כן כתוב באמנה שתכליות הדומות לאלה המצוינות תיכללנה גם.

22. למרות שנראה שקשה לקשר התנהלות בתחומי הטיפול הרפואי עם אפליה (כפי שנדרש בהגדרה של עינויים), בגלל הטענה הצפויה שהטיפול הוא לטובת האדם, הדוגמאות להתעללויות שיובאו להלן יוכיחו שבמקביל לשאיפות המוצגות כתרפויטיות מצויות גם שאיפות נרמזות או מפורשות להעניש או להפחיד.

2. היקף המחויבויות הראשיות של מדינות בהקשר לאיסור על עינויים והתאכזרות.

23. הועדה נגד עינויים מפרשת את מחויבותה של המדינה למנוע עינויים כבלתי נפרדת מהחובה למנוע טיפול מתאכזר, בלתי אנושי או משפיל או ענישה כיון ש: "מצבים המאפשרים התאכזרות לרוב מכשירים את הדרך לעינויים". "כל גוף במדינה צריך לאסור, למנוע ולפצות על עינויים והתאכזרות בכל המקרים המתרחשים בהשגחה (משמורת) או שליטה, למשל, בבתי כלא, בתי חולים, בתי ספר, מוסדות המטפלים בילדים ונוער, בקשישים, בחולי הנפש או בבעלי מוגבלויות, בשרות הצבאי, ומוסדות אחרים ובמקרים שבהם כישלונה של המדינה להתערב מעודד ומגביר את הסיכון לנזק שיגרם באופן אישי.

24. חובת המדינה למנוע עינויים מחייבת לא רק את פקידי ממשל כגון הממונים על אכיפת החוק, אלא גם רופאים, אנשי מקצועות הבריאות ועובדי רווחה, כולל אלה העובדים בבתי חולים פרטיים, ומוסדות לעבריינים צעירים. 63/175A  פיסקה 51 מהאמנה.

כפי שמודגש על ידי הועדה נגד עינויים, האיסור לענות חייב להיאכף בכל הרמות ובקרב כל סוגי המוסדות, ומדינות חייבות לפעול על מנת למנוע, ולהקפיד הקפדה יתרה ולחקור, לתבוע ולהעניש במקרים של הפרות בידי פקידים שאינם מהממשל או בידי גורמים פרטיים.

25. הנ"ל נוגע גם לקבלני משנה של משרד הבריאות המספקים שירותי בריאות.

26. הבטחת הגנה מיוחדת למיעוטים ולקבוצות ויחידים המשתייכים לשוליים הינה מרכיב קריטי בחובת מניעת העינויים וההתאכזרות. גם הועדה נגד עינויים וגם בית הדין אמריקאי לזכויות אדם אישר שלמדינות קיימת מחויבות עליונה להגן על הפגיעים ו/או יחידים המשתייכים לשוליים מפני עינויים, היות שיחידים אלה הם באופן כללי בסיכון גבוה יותר לעבור עינויים והתאכזרות.

IIIג. עקרונות מנחים ומפרשים

1. מעמד משפטי והסכמה מדעת

27. בכל המערכות החוקיות ניתנת אחריות משפטית לאנשים בעלי רצון חופשי ובחירה חופשית וכאשר מעשיהם נחשבים חוקיים. לכן צריך להוכיח "היעדר אחריות משפטית" לפני שאדם יוגדר כחסר יכולת לקבל החלטות. כאשר נקבע היעדר אחריות משפטית, הבחירות המבוצעות על ידי האדם מפסיקות לקבל משמעות. אחד מעקרונות היסוד של האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות היא "התייחסות לכבוד הטמון באדם, אוטונומיה אישית הכוללת את החופש לבחור את בחירותיו בעצמו ועצמאותם של אנשים". (סעיף 3 מהאמנה). הועדה לזכויות אנשים עם מוגבלויות פירשה את נוסח סעיף 12 (מהאמנה) בכך שקבלת החלטות בידי אחר תוחלף בקבלת החלטות הנתמכת על ידי אחר, מה שמכבד את האוטונומיה, הרצון וההעדפות של האדם.

28. הממונה המיוחד לשמירת זכותו של כל אדם ליהנות מרמת בריאות גופנית ונפשית גבוהה הבחין שהסכמה מדעת אין פירושה רק הסכמה לקבל התערבות רפואית, אלא גם החלטה מודעת ומיודעת מספיק. הבטחה של הסכמה מדעת הינה אמצעי יסוד לכיבוד האוטונומיה של היחיד, החלטיות עצמית וכבוד האדם הולמים בזמן שהוא מקבל שירותי בריאות מרצון. (64/272A  פיסקה 18).

29. כפי שהממונה המיוחד לשמירת זכותו של כל אדם לבריאות הבחין, שבעוד שהסכמה מדעת קיימת במסגרות החוקיות ברמה הלאומית, לעיתים קרובות מתפשרים עליה בתחומי הטיפול הרפואי. חוסר איזון מבני כמו זה המתקיים בין רופאים לחולים, אשר מחמיר בשל סטיגמה ואפליה, גורם לכך שיחידים מקבוצות מסוימות חשופים באופן לא סביר להתפשרות בכל הקשור להסכמה מדעת.

30. הועדה לזכויות אנשים עם מוגבלויות והממונה המיוחד הקודם לנושא העינויים שמו דגש על התערבויות רפואיות בכפייה המבוססות על אפליה ושלילת הסמכות המשפטית.

2. חוסר אונים ודוקטרינת ה"הכרח הרפואי"

31. מטופלים בתחומי הרפואה תלויים באנשי מקצועות הבריאות אשר מספקים להם שירותים. כפי שציין הממונה המיוחד הקודם: "תנאי מקדים לעינויים, בתור ההפרה החמורה ביותר של זכות האדם לשלמות אישית וכבוד, הוא מצב שבו הקורבן הוא תחת השליטה המוחלטת של אדם אחר." שלילת המעמד המשפטי, כאשר יכולת קבלת ההחלטות של אדם נשללת ממנו וניתנת לאחרים, הינה מקרה כזה, יחד עם שלילת החירות כמו בבתי כלא או במקומות אחרים (63/175A  פסקה 50).

32. מנדט האמנה הבחין כי טיפול רפואי בעל אופי פולשני או בלתי הפיך, כאשר הוא נעדר תכלית רפואית, יכול להיחשב כעינוי או התאכזרות כאשר הוא נכפה או ניתן ללא הסכמה חופשית ומדעת של האדם המדובר. זהו בדיוק המקרה כאשר טיפולים פולשניים ובלתי הפיכים, השנויים במחלוקת, נערכים על מטופלים מקבוצות שוליים כמו אנשים עם מוגבלויות, ללא קשר לטענות על כוונות טובות או הכרח רפואי. למשל, המנדט הניח כי האופי המפלה של התערבויות פסיכיאטריות כפויות, כאשר הן מופנות כנגד אנשים עם מוגבלויות פסיכו סוציאליות מספק גם את הכוונה וגם את התכלית הנדרשים תחת סעיף 1 של האמנה נגד עינויים, ללא קשר לטענות על "כוונות טובות" של אנשי מקצועות הרפואה. דוגמאות אחרות- מתן תרופות שנויות במחלוקת או עיקור כפוי לעיתים קרובות נטען לגביהן כי הם טיפול הכרחי לטובתו של המטופל המדובר.

33. אולם בתגובה לדיווחים על עיקור נשים ב-2011 הדגיש איגוד הגינקולוגיה ורפואת היילודים הבינלאומי ש"עיקור לצורך מניעת הריון עתידי לא יכול להיות מוצדק מבחינה אתית במקרים של מצב חירום רפואי. אף אם הריון עתידי עשוי לסכן את חיי האישה או את בריאותה, היא… חייבת לקבל את הזמן והתמיכה הדרושים לה כדי לשקול את בחירתה. החלטתה מדעת חייבת לקבל את הכבוד הראוי אף אם זה נחשב מסוכן לבריאותה".

34. במקרים האלה טיעונים קלושים של הכרח רפואי היו בשימוש כדי להצדיק ביצוע נהלים פולשניים ובלתי הפיכים על מטופלים ללא הסכמה מדעת חופשית לחלוטין.

35. הדוקטרינה של הכרח רפואי ממשיכה להוות מכשול להגנה מהתעללויות שרירותיות בתחומי הרפואה. חשוב לכן להבהיר שטיפול, הניתן תוך הפרה של תנאי האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות, ונערך בכפייה או מתוך אפליה לא יכול לקבל אישור או צידוק מדוקטרינה רפואית כלשהי.

IV. מודעות גוברת לצורות שונות של התעללות בתחומי הרפואה

39. דוחות רבים תיעדו מגוון רחב של התעללויות במטופלים וביחידים המתרחשים תחת השגחה רפואית. נותני השירותים, על פי המדווח, מונעים טיפול או מבצעים טיפולים אשר באופן מתכוון או רשלני גורמים לכאב או סבל ניכרים ללא תכלית רפואית מקובלת. טיפול רפואי אשר גורם לסבל ניכר ללא סיבה שניתן להצדיקה יכול להיחשב כטיפול מתאכזר, לא אנושי או משפיל, או ענישה ואם מתקיימת מעורבות המדינה והתכוונות ספציפית אזי מדובר בעינויים של ממש.

אנשים עם מוגבלויות פסיכו סוציאליות

57. תחת סעיף 1 באמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות נזכרים אנשים עם מוגבלויות חושיות ואינטלקטואליות מתמשכות, אשר עלולים למנוע מהם מעורבות שוויונית מלאה ויעילה בחברה. אנשים אלה או שנזנחו או שבודדו במוסדות פסיכיאטריים או מוסדות רווחה, מחלקות פסיכיאטריות, מוסדות פרטיים וכו'.

58. ב-2008 הייתה התקדמות משמעותית בניסוח הסכמות לחיסול פעולות פסיכיאטריות כפויות שנערכו רק בשל המוגבלויות והן נחשבות כצורה של עינויים או התאכזרות. האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות מספקת גם הדרכה מוסמכת בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות ואוסרת טיפול כפוי וכליאה כפויה בשל מוגבלות  ומחליפה סטנדרטים מיושנים יותר כמו מה שכתוב במסמך מ-1991 בשם: עקרונות והגנה על חולי נפש לשיפור תחום בריאות הנפש.

59. התעללויות חמורות כגון הזנחה, התעללות פיזית ונפשית, ותקיפה מינית ממשיכות להתרחש בקרב אנשים עם מוגבלויות פסיכו-סוציאליות ואנשים עם מוגבלויות אינטלקטואליות במסגרות המעניקות שירותי בריאות.

60. ישנם כמה תחומים שבהם הממונה המיוחד היה מעוניין להציע צעדים מעבר למה שכבר הוצע בעבר מתוך כוונה לקדם את האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות בתור הנחת היסוד הנורמטיבית החדשה, ולדרוש אמצעים כדי ללחום בהתחמקות מעונש.

הנחת יסוד נורמטיבית חדשה

61.  מנדט האו"ם לזכויות אדם נדרש לבחון את מסגרת איסור העינויים ביחס לאנשים עם מוגבלויות. צריך להדגיש שהאמנה לזכויות  אנשים עם מוגבלויות מציעה את אמות המידה המקיפות ביותר בנוגע לציבור הזה, במיוחד בהקשר לשירותי בריאות, כאשר בחירותיהם של אנשים עם מוגבלויות נרמסות תחת מה שמוצג בתור "הטוב המרבי עבורם" , וכאשר הפרות חמורות ואפליה כנגדם מטושטשים באמצעות "הכוונות הטובות" של אנשי מקצועות הבריאות. 

62. נדרשים צעדים נוספים כדי למנוע עינויים והתאכזרות כנגד אנשים עם מוגבלויות על ידי מיצוי אמות מידה ופעולות ותיאום פעולות לאור האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות.

איסור מחלט על כבילה ועל בידוד

63. המנדט כבר הצהיר בעבר כי לא יתכן צידוק רפואי לשימוש בבידוד ובכבילה מתמשכת של אנשים עם מוגבלויות במוסדות פסיכיאטריים; גם בידוד וגם כבילה מתמשכת יכולים להיחשב לעינוי והתאכזרות. הממונה המיוחד דן בנושא של בידוד והצהיר שהשימוש בו, לכל משך זמן על אנשים עם מוגבלויות נפשיות הינו אכזרי, בלתי אנושי ומשפיל.

יתר על כן, כל כבילה של אנשים בעלי מוגבלויות נפשיות אפילו למשך זמן קצר יכולה להיחשב כעינוי וטיפול מתאכזר. חיוני שיתקיים איסור מחלט על כל אמצעי הכפייה והאמצעים השנויים במחלוקת כולל כבילה ובידוד של אנשים עם מוגבלויות פסיכולוגיות או אינטלקטואליות בכל המקומות שבהם נשללת חירותם של אנשים כולל במסגרות הפסיכיאטריות ובמסגרות הרווחה. סביבה שמתקיים בה חוסר אונים של החולה וטיפול מתעלל באנשים עם מוגבלויות באמצעות כבילה ובידוד יכולה להוביל לשימוש באמצעים שנויים במחלוקת נוספים כגון כפייה של טיפול תרופתי ושל טיפולי הלם חשמלי.

חקיקה מקומית המתירה התערבויות כפויות

המנדט ממשיך לקבל דוחות על שימוש עקבי בהתערבויות כפויות ברחבי העולם. גם המנדט הזה וגם גופי האו"ם קבעו בעבר כי טיפול כפוי והתערבויות פסיכיאטריות אחרות בתחום שירותי הבריאות הם צורות של עינוי והתאכזרות. התערבויות כפויות, שלעיתים קרובות מוצדקות באמצעות תיאוריות של חוסר יכולת והכרח רפואי, שאינן עומדות בקנה אחד עם האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות מקבלות לגיטימציה בחוקי המדינה, ועשויים לזכות לתמיכה ציבורית בהיותן "טובתו האישית" של האדם המדובר. אולם במידה שהן גורמות לכאב וסבל ניכרים, הם מפרים את האיסור המחלט על טיפול מענה ומתאכזר, בלתי אנושי, ומשפיל. דאגה לאוטונומיה ולכבוד העצמי של אנשים עם מוגבלויות מובילה את הממונה המיוחד להאיץ ביצועם של תיקונים בחקיקה מקומית אשר מאפשרת התערבויות כפויות.

כיבוד מלא של זכויות משפטיות של כל אדם הינו הצעד הראשון במניעת עינוי והתאכזרות

65. ממיליוני אנשים עם מוגבלויות ברחבי העולם נשללות זכויות משפטיות לאור סטיגמה ואפליה באמצעות קביעה משפטית שאין הם אחראים בפני החוק או פשוט על ידי החלטת רופא שלאדם אין את היכולת לקבל החלטות. כאשר נשלל מהם מעמדם המשפטי, אנשים אלה מקבלים אפוטרופוס או מקבל החלטות תחליפי אחר, שהסכמתו נחשבת מספיקה כדי להצדיק טיפול כפוי.

66. כפי שצוין קודם על ידי המנדט(איזה מנדט?), הקריטריונים שלפיהם ייקבעו המקרים שבהם יינתן טיפול בהיעדר הסכמה חופשית ומודעת צריכים לעבור הבהרה בחוק, ואסור שהחוק יבדיל בין אנשים עם מוגבלויות לאנשים אחרים. רק במצב חירום מסכן חיים שאין בו מחלוקת בנוגע להיעדר מעמד משפטי יוכל מחזיק במקצוע בריאות להתקדם ללא הסכמה מדעת כדי לבצע התערבות מצילת חיים.  מזווית הסתכלות כזו כמה מהעקרונות  מ-1991 ידרשו בחינה מחודשת, כיון שהם עומדים בניגוד למה שקובעת האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות.

אשפוז כפוי במתקנים פסיכיאטריים

67. מדינות רבות, שבהן קיימת חקיקה ומדיניות בתחום בריאות הנפש, מרבות לאשפז בכפיה אנשים עם מוגבלויות נפשיות במתקנים פסיכיאטריים אולם הן נכשלות בהגנה יעילה על זכויות האדם שלהם.

68. אשפוז כפוי במתקנים פסיכיאטריים אלה תועד בהיקף נרחב. ישנן דוגמאות מתועדות היטב של אנשים החיים את כל חייהם במוסדות פסיכיאטריים או מוסדות רווחה שכאלה. הועדה לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות קראה באופן חד משמעי לאסור הרחקה, כלומר מעצר אזרחי, אשפוז או ריתוק כפוי של אנשים בעלי מוגבלות. היא קובעת כי חיים בקהילה עם תמיכה כבר אינם כבר בגדר התפתחות רצויה של מדיניות אלא זכות מוכרת בעולם כולו.  האמנה חורגת באופן קיצוני מן הגישה הרווחת הזו ואוסרת את שלילת החירות כאשר הביסוס לה הוא קיומה של מוגבלות איזושהי, כולל מוגבלות נפשית או שכלית, ורואה אותה כמפלה. סעיף 14, בפיסקה 1ב' של האמנה קובע במפורש ש"קיומה של מוגבלות לא תצדיק בשום פנים שלילת חירות". חקיקה המתירה את אשפוזם של אנשים עם מוגבלויות, על רקע היותם בעלי מוגבלויות, ללא הסכמתם החופשית והמודעת חייבת להתבטל. זה חייב לכלול את ביטולם של חוקים והיתרים המאפשרים לאשפז אנשים עם מוגבלויות לשם השגחה או טיפול בהם ללא רצונם החופשי והסכמתם המודעת, כמו גם היתרים להרחיק אנשים עם מוגבלויות לצורך מניעה, כמו הסבירות שיסכנו את עצמם או אחרים בכל המקרים שבהם רקע כזה של השגחה, טיפול וביטחון הציבור קשורים בחקיקה המדברת על מחלת נפש נראית לעין או מאובחנת.

69. שלילת חירות לאור מחלה נפשית אינה מוצדקת אם בסיסה הוא אפליה או דעה קדומה נגד אנשים עם מוגבלויות. תחת האמנה האירופאית לזכויות אדם, הפרעת נפש חייבת להיות מעל חומרה מסוימת כדי להצדיק הרחקה. הממונה המיוחד מאמין כי חומרת הפרעת הנפש איננה לכשעצמה מספיקה כדי להצדיק הרחקה, המדינה חייבת בנוסף גם להוכיח כי הרחקה הינה הכרחית כדי להגן על בטיחותו של האדם או של האחרים. למעט במקרי חירום, אסור שתישלל חירותו של האדם המדובר אלא אם כן הראו באופן אמין ומבוסס כי "אינו מאוזן בנפשו". היות שהרחקה בהקשר פסיכיאטרי עלולה להוביל לטיפול פסיכיאטרי שנוי במחלוקת, המנדט (איזה מנדט?) קבע כי שלילת חירות על רקע של מוגבלות הגורמת לכאב או סבל ניכרים יכולה ליפול תחת אמות המידה של האמנה נגד התעללות.

בזמן שמבצעים ההערכה נפשית כזו, חייבים לקחת בחשבון גורמים כגון פחד וחרדה שנוצרים עקב ההרחקה לזמן לא מוגדר, מתן טיפול תרופתי כפוי וטיפול הלם חשמלי, השימוש באמצעי כבילה ובידוד, ההתרחקות מן המשפחה והקהילה, וכו',.

70. יתר על כן, השפעות אשפוזם של יחידים שלא עומדים באמות המידה המצדיקות אשפוז, כפי שקורה ברוב המוסדות הנמצאים הרחק מן העין ושאין להן ראייה כוללת הולמת בנוגע לאשפוז, מעלות שאלות הקשורות לאיסור על התעללות והתאכזרות. אשפוז לא הולם או לא הכרחי של יחידים עלול להחשב לעינויים או להתאכזרות כמו גם שימוש בכוח מעבר למינימום ההכרחי הנדרש .

 V. מסקנות והמלצות

החשיבות להכללת התעללות בתחום שירותי הבריאות תחת הקטגוריה של עינויים והתאכזרות

81. סביר שהדוגמאות שלעיל של עינויים והתאכזרות בתחומי הרפואה מייצגות רק חלק קטן מהבעיה העולמית. טיפולים כאלה נופלים תמיד תחת הקטגוריה של טיפול מתאכזר, לא אנושי ומשפיל, ולעיתים קרובות ניתן להוכיח כי הם עומדים בהגדרה של          עינויים והם תמיד אסורים על ידי החוק הבינלאומי.

82. האיסור לענות הוא אחת מזכויות האדם היחידות שהן מוחלטות ולא ניתנות לערעור, והוא נורמה מחייבת בחוק הבינלאומי. בחינה של התעללויות בתחומי הרפואה מנקודת מבט המחייבת הגנה מפני התעללות מספקת את האפשרות להשיג הבנה ממשית של ההפרות הללו ולהדגיש את המחויבויות החד משמעיות שיש למדינות במניעה, בהבאה לדין ובענישה הראויה בעקבות הפרות שכאלה.

83. הזכות לטיפול רפואי נאות ("הזכות לבריאות") מגדירה את מחויבות המדינות כלפי אנשים הסובלים ממחלות. לעומתה, הטבע המוחלט והבלתי ניתן לערעור של הזכות להגנה מפני עינויים וטיפול מתאכזר מחייב הגבלות אובייקטיביות על שיטות טיפול מסוימות. כשדנים בהתעללויות הקשורות לתחום הבריאות, ההתמקדות באיסור על התעללות מחזק את הקריאה לאחריות משפטית ומציב איזון הולם בין חירותו וכבודו של היחיד לבין צרכי בריאות הציבור. באופן זה, השימוש באיסור לעינויים מבטיח שאי סדרים מערכתיים והיעדר אמצעים או שירותים לא יצדיקו טיפול מתאכזר. למרות שמשאבים מוגבלים עשויים להצדיק יישום חלקי בלבד של הזכות לבריאות, מדינה לא יכולה להצדיק את אי היענותה למחויבויות היסודיות ביותר כדוגמת האיסור המוחלט מפני עינויים, בכל הנסיבות.

84. על ידי התייחסות לאלימות והתעללויות במסגרת שירותי הבריאות כאל התאכזרות אסורה, קורבנות ועורכי דין יכולים להרשות לעצמם הגנה חוקית חזקה יותר ופיצוי בגין הפרות זכויות אדם. מהבחינה הזו, ההערה הכללית  שניתנה לאחרונה, מס. 3 (2012) של הועדה נגד עינויים על הזכות לפיצוי ותיקון העוולות מספקת הנחייה רבת ערך בנוגע לאמצעים הפרו אקטיביים הנדרשים כדי למנוע התערבויות כפויות. ראוי לציון, שהועדה גורסת שהחובה לספק דרכים לתיקון העוולות ופיצוי נוגעת לכל מעשה של התאכזרות, כך שאין זה משנה לעניין זה אם התעללויות בתחום שירותי הבריאות עומדות בדיוק בקריטריונים של עינויים. נקודת מבט זו פותחת אפשרויות חדשות לתהליכים חברתיים כוללניים אשר מאמצים את ההכרה בהתנסויותיהם האישיות של אנשים, כולל מדדים של שביעות רצון, וערבויות שכשלים כאלה לא יחזרו על עצמם ואת ביטולם של היתרים חוקיים בלתי תואמים.

המלצות

85. הממונה המיוחד קורא לכל המדינות:

(א) לאכוף את האיסור על עינויים בכל מוסדות הבריאות, הציבוריים והפרטיים, יתר על כן, להכריז כי התעללויות המתרחשות בתחום שירותי הבריאות יכולות להיחשב לעינויים או לטיפול מתאכזר, בלתי אנושי או משפיל או ענישה; להסדיר את הפרקטיקות הרפואיות מתוך התכוונות למנוע יחס בלתי הולם בכל הנסיבות; ולהכליל את הסעדים שנועדו למנוע עינויים והתאכזרות לתוך קווי המדיניות של הטיפול הרפואי.

(ב) להגדיל את האחריות המשפטית על מבצעי עינויים והתאכזרות בתחום שירותי הבריאות על ידי איתור חוקים, קווי מדיניות ופרקטיקות אשר מובילים להתעללות; ולאפשר למנגנוני מניעה ברמה הלאומית לעקוב בהתמדה, לקבל תלונות ולהניע תהליכים של העמדה לדין.

(ג) לנהל חקירות מיידיות, בלתי משוחדות ויסודיות בשל כל חשד לעינויים וטיפול מתאכזר בתחום שירותי הבריאות; כאשר הממצאים מבססים את הטענות, להעמיד לדין ולנקוט פעולה כנגד האשמים; ולספק לקורבנות אמצעים לתיקון העוולות והסדרי פיצוי הולמים כולל דרכי תגמול, מיצוי הדין, והגנה מפני הישנות, כמו גם מתן תמורה, פיצוי ושיקום.

(ד) לספק מידע והדרכה נאותים לעובדי מערכות הבריאות בנושא זכויות אדם, איסור עינויים וטיפול מתאכזר ועל קיומם, היקפם, חומרתם, והשלכותיהם של פעולות הנחשבות לעינויים, יחס מתאכזר, בלתי אנושי או משפיל או ענישה;  ולקדם תרבות של הגינות וכבוד האדם, כבוד לשונות וסילוקן של גישות של תיוג והומופוביה. להכשיר רופאים, שופטים, פרקליטים ושוטרים בנוגע לתקנים הנוגעים להסכמה מדעת חופשית.

(ה) להגן על הסכמה מדעת חופשית על בסיס שווה לכל, ללא יוצאי דופן, באמצעות חוקים ותקנות ומנגנונים משפטיים ומנהליים, כולל יצירת קווי מדיניות והליכים המגִנים מפני התעללות. כל אמצעים חוקיים מנוגדים חייבים לעבור עדכון, לרבות אמצעים המתירים כליאה או טיפול כפוי בהקשרים של בריאות הנפש, כולל באמצעות אפוטרופסות ודרכים אחרות לעקוף קבלת החלטות. לאמץ מדיניות ונהלים התומכים באוטונומיה, החלטיות עצמית וכבוד אדם. להבטיח שמידע על בריאות זמין, מקובל, נגיש ובאיכות טובה, ושיסופק באופן מובן תוך שימוש באמצעים תומכים ומגִנים כמו מגוון רחב של שירותי תמיכה בקהילה. מקרים של טיפול ללא הסכמה מדעת חייבים להיחקר; פיצוי לקורבנות צריך להינתן.

(ו) להבטיח הגנה מיוחדת למיעוטים, קבוצות שוליים או יחידים כמרכיב חיוני של המחויבות למנוע עינויים וטיפול מתאכזר באמצעות השקעה ומתן מגוון רחב של אמצעי תמיכה התנדבותיים ליחידים החיים בשוליים, ולאפשר להם להשתמש בזכויות חוקיות אשר אמורות לכבד לחלוטין את האוטונומיה, הרצונות וההעדפות האישיים שלהם.

המלצות בנושא אנשים עם מוגבלויות פסיכו סוציאליות         

89. הממונה המיוחד קורא לכל המדינות:

(א) לבחון מחדש את מסגרת ההתייחסות למניעת עינויים בקרב אנשים עם מוגבלויות בהתאם לאמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות ולספק הדרכה מוסמכת על זכויותיהם בתחום שירותי בריאות.

(ב) להחיל איסור מחלט על כל התערבות רפואית כפויה ושנויה במחלוקת בקרב אנשים עם מוגבלויות, כולל ביצוע הליכים שנויים במחלוקת של ניתוחי מוח פסיכיאטריים, טיפולי הלם חשמלי, מתן תרופות משנות חשיבה כמו תרופות נוירולפטיות (אנטי פסיכוטיות) והשימוש בכבילה ובבידוד לטווח ארוך ולטווח הקצר. המדינות מחויבות לשים קץ באופן מיידי להתערבויות פסיכיאטריות כפויות המתבצעות אך ורק על רקע של מוגבלות – חוסר תקציב לא יכול להצדיק עיכוב ביישום סעיף זה.

(ג) להחליף טיפול ואשפוז כפוי בשירותים בקהילה. שירותים אלה חייבים להתאים לצרכים שאנשים עם מוגבלויות מעדיפים ולכבד את האוטונומיה, ההעדפות, הכבוד והפרטיות של האדם המדובר, עם דגש על חלופות למודל הרפואי של בריאות הנפש, הכולל תמיכה הדדית. כמו כן לפעול להעלאת המודעות והכשרה של כוח האדם בתחום בריאות הנפש ובקרב העובדים בתחומי אכיפת החוק ואחרים.

(ד) לבחון מחדש את האמצעים החוקיים אשר מתירים כליאה על רקע בריאות נפשית או במתקנים של בריאות הנפש, ואת כל ההתערבויות או הטיפולים הכפויים בתחומי בריאות הנפש המתבצעים ללא הסכמה חופשית ומודעת של האדם עצמו. חקיקה המתירה אשפוז של אנשים עם מוגבלויות על רקע מוגבלותם ללא הסכמתם המודעת והחופשית חייבת להיות מבוטלת.

סוף



נפגעת מטיפול פסיכיאטרי? דווח לנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *