האם הרפורמה בבריאות הנפש משפרת את הבריאות הנפשית בישראל?

מתוך אתר משרד הבריאות: "מטרת הרפורמה בבריאות הנפש היא להגדיל את איכות, זמינות ונגישות שירותי בריאות הנפש בישראל. עשרות מרפאות לבריאות נפש נפתחות ברחבי הארץ, אפשרויות הטיפול ע"י אנשי מקצוע שונים גדלו, שעות פתיחת המרפאות התרחבו, וזמני ההמתנה לטיפול התקצרו."

בולטת בהיעדרה כאן היא המטרה החשובה מכל – לשפר את בריאותם הנפשית של אזרחי ישראל. כנראה שהוגי הרפורמה מניחים שהגברת הנגישות והזמינות של שירותי בריאות הנפש תשפר, באופן בלתי נמנע, את רמת הבריאות הנפשית בישראל. אך האם הנחה זו אכן נכונה?

מכיון שמטרה עיקרית זו לא הוגדרה כיעד, לא הוגדרו עבורה מדדים כלשהם. ההנחה ששירותי בריאות הנפש משפרים את רמת הבריאות הנפשית, היא כנראה אקסיומה מוחלטת בעיניי מקדמי הרפורמה, ואין כל צורך להוכיחה. אולם אנו ב עמותת מגן לזכויות אנוש לא מקבלים הנחה זו כאקסיומה, והחלטנו לבדוק את השפעתה של הרפורמה והגברת הטיפול הפסיכיאטרי בקהילה ע"פ מדדים שפורסמו בשנתון משרד הבריאות עבור תחום בריאות הנפש לשנת 2018.

מבחינת המדד של כמות המטופלים המגיעים לחדרי מיון פסיכיאטריים (בכינויים הרשמי "מרכזים לרפואה דחופה" – מלר"ד): אם הטיפול המוגבר בקהילה אכן היה מועיל ואפקטיבי, היינו מצפים שפחות אנשים יזדקקו להגיע לחדרי מיון פסיכיאטריים. אולם זה לא המצב – מספר זה רק גדל. מכמות ביקורים במלר"ד של 43,136 בשנת 2009, המספר עלה ל- 54,313 בשנת 2018. ביחס של מספר ביקורים ל-1000 איש, העלייה היתה מ- 5.8 ב-2009 ל- 6.2 ב- 2018 (עמוד 38 בשנתון).

מדד רלוונטי נוסף הוא כמות המטופלים שהתקבלו לאשפוז פסיכיאטרי. מבחינת מספר זה ביחס לכל 1000 איש בישראל, הכמות נשארה כמעט זהה בין 2009 ל- 2018. היינו מצפים שכמות זו תרד דרסטית לנוכח הגברת הטיפול בקהילה (עמוד 9 בשנתון).

נתון חשוב נוסף הינו מספר מקבלי שירותי שיקום פסיכיאטרי. מתוך השנתון: "במהלך 2018 היו 27,494 אנשים שקיבלו שירותי שיקום פסיכיאטרי בקהילה, עליה מ-21,917 משתקמים במהלך שנת 2014, השנה שקדמה לכניסת הרפורמה בבריאות הנפש, עליה ב-25%." (עמוד 16). כלומר הרפורמה שואבת לתוכה עוד ועוד מטופלים, ונשאלת השאלה – אם טיפולים פסיכיאטריים הם אפקטיביים, והשיקום הוא אפקטיבי – מדוע מספר מקבלי השירות הולך ותופח? האם אנשים אינם יוצאים מהצד השני של השיקום, כאשר הם משוקמים ובריאים? או האם ה"שיקום" הוא לא באמת שיקום, אלא טיפול תלותי לכל החיים?

את התשובה לשאלתנו האחרונה אנו מקבלים מהנתון האחרון שנביא כאן מתוך השנתון. נתון זה הינו אודות "אשפוזים חוזרים בתוך שנה" (עמוד 10). אנו מגלים שאחוז האשפוזים החוזרים בתוך שנה נע בין 51% ל-53% בעשור האחרון. כלומר גם מדד זה לא השתפר בזכות הרפורמה, ומשמעות הנתון כואבת: למרות הטיפול המוגבר בקהילה, מטופלים רבים מדי אינם מצליחים לצאת ממעגל האשפוזים.

הנתונים שהובאו כאן מראים שהגברת הטיפול בקהילה לא שיפרה מדדים עיקריים ברמת בריאות הנפש בישראל, וכן כי את המדד העיקרי – שיעור המטופלים המגיעים לחדר מיון – היא אף הגבירה. מכאן, ההנחה הבסיסית שהגברת והנגשת שירותי בריאות הנפש תהיה מועילה, נראית כלא מבוססת.

ונשאלת השאלה – מדוע זה כך? התשובה טמונה באופי הטיפולים הנפשיים, שברובו הוא תרופתי. התרופות הפסיכיאטריות כוללות מגוון עצום וחמור של תופעות לוואי, כולל החמרה של תסמינים פסיכיאטריים, החמרת דיכאון, אובדנות, אלימות ועוד ועוד. בעוד שייתכן שבטווח קצר ייראה שיפור מסוים לכאורה, בטווח בינוני וארוך מתפתחת תלות, תופעות הלוואי גוברות, והמצב הכולל של האדם פעמים רבות הופך להיות גרוע יותר משהיה לפני שהתחיל בטיפול. הטיפול התרופתי אינו מרפא אלא מטשטש סימפטומים בלבד, לכן המטופלים שנכנסים למעגל הטיפול לא באמת מבריאים ויוצאים ממנו, אלא נשארים ב"מערכת" ונעשים תלויים בה יותר ויותר.



נפגעת מטיפול פסיכיאטרי? דווח לנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *