מחקר רחב־היקף מצא קשר בין שימוש בריטלין בילדות לבין מדד מסת הגוף (BMI) גבוה יותר וגובה נמוך יותר בבגרות
מחקר אורך רחב־היקף שפורסם בכתב העת היוקרתי והמבוקר עמיתים JAMA Network מצא קשר מובהק סטטיסטית בין שימוש ממושך במתילפנידאט (ריטלין, קונצרטה) בילדות לבין שני מדדים פיזיים בבגרות: מדד מסת גוף (BMI) גבוה יותר וגובה מעט נמוך יותר. הממצאים, שהתבססו על נתוני בריאות לאומיים של כמעט 35 אלף ילדים ובני נוער מדרום קוריאה, משמעותיים מספיק כדי לעורר דיון רציני בקרב הורים, רופאים וקובעי מדיניות.
החוקרים עקבו אחר ילדים שאובחנו עם ADHD בין הגילים 6–11, והשוו את מדדי הגובה והמשקל שלהם בגילים 20–25 לקבוצת ביקורת מותאמת של ילדים ללא ADHD. ממצאי הכותרת בולטים: שיעור העודף־משקל וההשמנה בקרב ילדים שטופלו במתילפנידאט עמד על 46.5%, לעומת 35.0% בלבד בקבוצת הביקורת. שיעור ההשמנה החמורה (BMI מעל 30) כמעט הוכפל — מ־9.3% בקבוצת הביקורת ל־16.1% בקרב משתמשי מתילפנידאט. נציין עם זאת שהמחקר טוען כי ילדים שאובחנו עם ADHD הציגו שיעור עודף משקל גבוה של 43.2% גם ללא נטילת ריטלין, כך שנמצא פער של כ־3.3% בין ילדים שאובחנו עם ADHD שטופלו במתילפנידאט לבין ילדים עם ADHD שלא טופלו תרופתית.
בנוגע לגובה, נמצאה ירידה מובהקת סטטיסטית בקרב הילדים שטופלו, אם כי ההבדל המרבי הגיע לפחות מ־0.6 ס"מ אצל נשים — נתון שהחוקרים תיארו כנמוך מסף המשמעות הקלינית המקובל.
בולט במיוחד דפוס ברור של “תגובה תלויה במינון”: ככל שמשך הטיפול היה ארוך יותר — במיוחד בטווח של שנה עד ארבע שנים — כך התחזק הקשר ל־BMI גבוה יותר. בעולם האפידמיולוגיה, קשר כזה נחשב משמעותי ומוסיף משקל לממצאים.
הסברים אפשריים: מה עשוי לגרום לכך?
החוקרים מציעים מספר מנגנונים ביולוגיים והתנהגותיים אפשריים, תוך הקפדה להציגם כהשערות בלבד.
בנוגע לעלייה במשקל, ההסבר המרכזי קשור לדיכוי תיאבון. ידוע שמתילפנידאט מדכא תיאבון בשעות שבהן הוא פעיל, דבר שעלול לגרום לילדים לדלג על ארוחות במהלך יום הלימודים. כאשר השפעת התרופה פגה בשעות הערב, עלול להתפתח רעב מוגבר (“ריבאונד”), שמוביל לאכילת יתר. דפוס כזה, החוזר על עצמו מדי יום לאורך שנים, עשוי לשבש את מנגנוני ויסות התזונה של הגוף.
בנוגע לגובה, מוצעים שני מנגנונים עיקריים. הראשון קשור לשינה: מתילפנידאט עלול לפגוע באיכות השינה העמוקה, ומכיוון שהורמון הגדילה מופרש בעיקר בשלבי השינה העמוקה — פגיעה מתמשכת בשינה לאורך שנים עשויה להאט את קצב הגדילה. המנגנון השני קשור לדופמין: התרופה מעלה את רמות הדופמין במוח, ודופמין ידוע כבעל השפעה על ציר ההיפותלמוס־היפופיזה המווסת את הפרשת הורמון הגדילה. מודלים בבעלי חיים ומחקרים נוירואנדוקריניים מצביעים על כך שגירוי דופמינרגי עשוי לדכא את הפרשת הורמון הגדילה — דבר שעשוי להסביר חלקית את הגובה הנמוך יותר שנצפה בילדים שטופלו.
שאלות שאי אפשר להתעלם מהן
הממצאים מעלים שאלות לגיטימיות וחשובות שהקהילה הרפואית מחויבת להתמודד איתן. האם המעקב אחר גובה ומשקל אצל ילדים המטופלים בממריצים אכן מספק? האם מוקדשת תשומת לב מספקת לאיכות השינה ולהרגלי התזונה לאורך שנות טיפול? והאם שיחות פתוחות ומלאות עם הורים לגבי סיכונים פיזיים אפשריים לטווח ארוך הן חלק שגרתי מתהליך מתן המרשם?
קשר עקבי ומובהק סטטיסטית התלוי במשך החשיפה — גם ללא הוכחת סיבתיות — אינו ממצא שניתן פשוט להתעלם ממנו. מחקרים קודמים כבר הצביעו על כך שהאטה מוקדמת בגדילה בעקבות שימוש בממריצים אינה תמיד מפוצה לחלוטין בשנים שלאחר מכן. המחקר הנוכחי מוסיף שכבה נוספת לתמונה הזו. הוא מחזק את הצורך בשיח ציבורי ומקצועי כן לגבי מה שאנחנו יודעים, מה שאנחנו עדיין לא יודעים, ומה אנחנו חייבים לילדים שבאחריותנו.