מקרה מזעזע שהגיע לעמותה חושף את הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן לאשפז אדם בישראל ללא הסכמתו, ולכפות עליו טיפול פסיכיאטרי
צעיר מצפון הארץ, אדם אמיץ, רהוט, חושב ומתפקד, לא אלים ולא מסוכן לעצמו או לאחרים. הוא יודע ללמוד, יודע לנתח מציאות ויודע לתאר את עצמו. הקושי היחיד שעליו הוא מדבר הוא קיומו של קונפליקט מתמשך עם אמו אשר לטענתו קורה בגלל דרך חשיבה שונה.
בשלב מסוים האם מתקשרת למשטרה וטוענת שהוא אלים. כאשר השוטרים מגיעים הבחור מציג להם סרטון שמראה תמונה הפוכה לחלוטין שבה האם היא האלימה. השוטרים עוזבים את המקום אך כשעתיים לאחר מכן הם חוזרים. ללא אירוע חדש וללא בדיקה נוספת ולוקחים אותו לאשפוז פסיכיאטרי בכפייה. מנקודת הזמן הזו הוא מאבד שליטה על חייו.
במחלקה הפסיכיאטרית מתחיל תהליך מוכר מדי. במקום אבחון מסודר ובדיקה נקייה וראייתית של מסוכנות עובדתית, מתחילים ״טיפול תרופתי״. הכדורים שניתנים, שהם למעשה סמים רעילים ומרסנים גורמים לו להיראות פחות חד ופחות הוא.
אז משתמשים במראה שנוצר כדי להצדיק את ההמשך של האשפוז. הוועדה הפסיכיאטרית הראשונה קובעת שחרור אך לא מיידי, אלא בעוד שלושים ימים של אשפוז לצורך מה שמכונה ״איזון תרופתי״. איזון של מה בדיוק, אף אחד לא מסביר.
הוא מגיש ערר בעצמו לבית המשפט המחוזי. בדיון שנערך שם נחשפת הבעיה במלוא חומרתה.
השופטת מעיינת בפרוטוקול הוועדה ומעירה דברים שאמורים לזעזע כל אזרח במדינה דמוקרטית. ראשית אין בפרוטוקול שום אבחנה רפואית. לא מצוינת מחלה נפשית ולא מוסבר על סמך אילו עובדות וראיות נשללה חירותו של אדם. כל ההליך נשען על תלונת האם, אך האם כלל לא התייצבה לוועדה ולא נתנה עדות. אין תשתית ראייתית למסוכנות. אין בסיס רפואי מנומק ואין הליך תקין.
ובכל זאת בית המשפט קובע שיש לכנס ועדה חוזרת בתוך פרק זמן קצר ויש להציג אבחנה מסודרת. יש לזמן את האם לוועדה ויש לעמוד בסטנדרט מינימלי של הליך הוגן. הדברים נאמרים בצורה ברורה.
מכאן אמור היה להתחיל תיקון אך בפועל קורה ההפך. מספר ימים לאחר קביעת המחוזי מגיעה הפסיכיאטרית למאושפז ומנסה לשכנע אותו לחתום על אשפוז בהסכמה. המסר ברור: אם תחתום, לא יהיו ועדות ולא יהיו בתי משפט והכול יהיה שקט. זו טקטיקה מאיימת שלהם לנסות להעלות את הסטטיסטיקות של אשפוזים בהסכמה כדי להציג לציבור נתון שכביכול אנשים רוצים להתאשפז וזה לא נעשה בכפייה: ״אם לא תחתום על הסכמה נאשפז אותך בכפייה ואז יהיו לך פחות זכויות״. אז אנשים חותמים מפחד. אבל לא הבחור הזה.
במהלך אותה שיחה אמרה הפסיכיאטרית למאושפז שהוא רגוע ושהיא רואה שאין לו התנגדות למחלקה כך שלמעשה אין סיבה אמיתית לאשפוז. אז, ברגע שהוא מדגיש את ההתנכלות מצד האם ומסביר שאין לו שום כוונה לחזור לגור איתה ולכן אין מסוכנות וגם לא יכולה להיות, השיחה מסתיימת בקביעה חדה ולא מנומקת של הפסיכיאטרית שהוא לא מבין את מצבו. זה הכול. משפט אחד שנאמר על ידה בלי הסבר, בדיקה או נימוק כתוב.
כך היא למעשה מאיימת עליו שאם לא יסכים לאשפוז בהסכמה אז היא תעביר חוות דעת לוועדה בתור פסיכיאטרית המחלקה שלו שהוא ״לא מבין את מצבך״.
לאחר מכן התקיימה הוועדה במסגרת אותם עשרה ימים שקבע המחוזי אך האם שוב אינה הופיעה. החלטת הוועדה מתעכבת והמאושפז נדרש להמתין ימים כשהוא סגור במחלקה. אז שוב מנסים לשכנע אותו לחתום על הסכמה ושוב מנסים להבטיח שקט וביטול הליכים אם יחתום על ״הסכמה״. שוב מופעל לחץ בתוך כליאה.
וכאן חובה לומר את הדברים כפי שהם. אשפוז פסיכיאטרי בכפייה הוא אחת הפגיעות הקשות ביותר בזכויות אדם. החוק מתיר אותו רק כחריג קיצוני ורק כשיש מסוכנות ואבחנה מנומקת. במקרה הזה אין אבחנה או עדות ואין מסוכנות מוכחת. יש תלונה שלא נבחנה ויש תרופות קשות שניתנו לפני בירור. יש לחץ להסכמה בזמן שלילת חירות ויש חריגה מהחלטות שיפוטיות.
זה לא טיפול. זה שימוש בכוח. זה מנגנון שיודע שכאשר שמים לאדם כדור בפה וסוגרים עליו דלת, היכולת שלו להילחם על זכויותיו נשחקת מיום ליום. זו מציאות שבה מערכת שאמורה להגן, פוגעת. מציאות שבה בית המשפט מזהה פגמים, אך האדם עדיין נשאר כלוא. מציאות שבה ייצוג משפטי ממלכתי לא מספק הגנה אפקטיבית.
אנחנו מלווים את המקרה הזה מקרוב. לא כי הוא יוצא דופן, אלא כי הוא מייצג תבנית מוכרת. זה יכול להתחיל בוויכוח בתוך משפחה ולהסתיים מאחורי דלת נעולה במחלקה פסיכיאטרית. מי שחושב שזה לא יכול לקרות לו או לאנשים הקרובים אליו טועה טעות מסוכנת.
זכויות אדם אינן נעצרות בשער מוסד פסיכיאטרי.
שלילת חירות מחייבת דין, שקיפות ונימוק.
על זה אנחנו לא נוותר.