קשירה, כבילה, ריסון: טיפולים פסיכיאטריים קטלניים  

 

 

כאשר תקציבים ממשלתיים במיליארדים מוקצים לטיפול בבריאות הנפש, כדי לספק את ה"טיפול הטוב ביותר האפשרי", מדוע מסתמכים הפסיכיאטרים על אלימות כדי לאכוף את רצונם ומסתכנים בהריגת מטופליהם - דבר שקורה לעתים קרובות?

בדוח של משרד החקירות של הסנאט בקליפורניה משנת 2002, קיימת עדות לכך ש"הניסיון לכפות 'טיפול' באמצעות כוח הוא לא תמיד פרודוקטיבי.  הוא יוצר השפלה, טינה והתנגדות לטיפול נוסף שעשוי להיות מועיל יותר".5 משרד הבריאות של פנסילבניה ושירותי ההתמכרות לסמים, דיווחו שבידוד וריסון "לא מקלים על סבל אנושי או על סימפטומים פסיכיאטריים, לא משנים התנהגות, ולעתים קרובות מביאים לפגיעות אצל המטופל והצוות, לטראומה רגשית ולמותו של המטופל".6

"אני לא יכולה לנשום", התחננה רוזל קליבורן בת ה-16, במרכז לטיפול הפסיכיאטרי "לאורל רידג'", שבמרכז טקסס. קריאותיה זכו להתעלמות. כפי שדיווח 'הרטפורד קוראנט' בקונטיקט, "כשפניה מוטחות על הרצפה, זרועותיה של רוזל היו כרוכות סביב החזה שלה, פרקי הידיים שלה היו מוחזקים מאחור על ידי עוזר של בריאות הנפש". סיממו אותה כנגד רצונה, דם ניגר מזווית פיה בעוד היא מאבדת שליטה על התפקודים הגופניים שלה. גופה החלש גולגל בשמיכה והושלך לחדר בידוד. איש לא צפה בה בעודה מתה.7

חקירה ממשלתית קבעה שמותו של מנסל ווטן בן ה-29, שהתרחש לאחר נוהל של ריסון בבית החולים הפסיכיאטרי של מחוז קרינגטון בניו-זילנד, קרה לאחר שדרכי הנשימה של ווטן נחסמו במהלך מאבקו בצוות, בשעה שהם ריסנו אותו בחוזקה. עשר אחיות החזיקו אותו, קשרו את קרסוליו בפיג'מה שלו וסחבו אותו במורד המסדרון לחדר הבידוד, שם מת. סם הרגעה הוזרק לו לאחר שמת.8

מנקודת מבטם של המטופלים, גם אם אינם  מתים, הם בהחלט לא שוכחים לעולם את חוויית הריסון. בהצהרה, בתיק של בית משפט בקליפורניה ב-2002, שהתייחסה לריסון, אמר רון מריסון, אח פסיכיאטרי מוסמך: "... אדם מרוסן מרגיש פגיע, לקוי, מושפל ולא מוגן. דבר זה עשוי להביא לכדי הדרדרות נפשית וכעס מוגזמים, או זלזול כלפי אלה שאחראים לנוהל הריסון. זה עלול למעשה להחמיר סיטואציה אלימה, או ליצור פוטנציאל לאלימות מתמשכת בעתיד".9 מוריסון אף דיווח שהמטופלים עלולים להיות כל כך מותשים מהמאבק בריסון, שהם מסתכנים בהתמוטטות הלב ומערכת הנשימה".10

 

כנגד ראיות מזעזעות כאלה של סכנת חיים והשפלה הכרוכות בריסונים, הפסיכיאטרים פשוט משקרים במצח נחושה או מפחיתים בערך המוות. לדוגמה, דונלד מיליקן, ראש המחלקה הפסיכיאטרית ב'מחוז הבריאות הראשי' (Capital Health Region) בקנדה, הצהיר כי "ריסון כשלעצמו אינו מזיק; חלק מסוים מאלה שמרוסנים עלולים למות. אנחנו לא יודעים מהו החלק הזה או כמה אנשים אחרים עלולים להתקרב למוות ויהיה צורך להשיבם לחיים. בתור רופאים מומחים עלינו לקבל את זה שנוהלי ריסון עלולים להיות קטלניים ועלינו להפעיל שיקול דעת בשימוש בהם".11 

המניע לשימוש בריסון אינו דאגה למטופל. תביעה משפטית שנערכה בדנמרק חשפה שבתי חולים קיבלו מימון נוסף על טיפול אלים במטופלים. קנט קלארק, פסיכיאטר מהרווארד באמריקה , דיווח  שלעתים קרובות גורמים למטופלים לעשות פרובוקציות כדי להצדיק את ריסונם, דבר שמסתכם בהחזרי ביטוח גבוהים יותר – לפחות אלף דולר ליום. ככל שהמטופל נעשה יותר אלים – או ככל שגורמים לו להיות אלים יותר – כך ירוויח הפסיכיאטר יותר כסף.

אין כאן שום תעלומה של ממש. בלתי ייאמן ככל שזה נראה, וכפי שקנת קלארק מודה, פסיכיאטרים מתכוונים להשפיל את התנהגות המטופלים שלהם למען רווח כספי גדול יותר. הכסף הוא הסיבה לכך שאלפי מטופלים נתונים מדי שנה ל"ריסונים של ארבע גפיים" לאחר שהם היו נתונים ביודעין לסמים גורמי-אלימות – סמים שהם הטיפול המועדף על הפסיכיאטר. בעוד שהם אינם יודעים דבר על הגורמים לקשיים הנפשיים או על התרופות שלהם, הם מומחים בגרימה בוגדנית של חוסר יציבות ובהשפלת התנהגות אנושית בעבור כסף, הרבה כסף.

 

המקרים הבאים מראים את הסכנות שב"מקצוע" שאין לו שום הבנה או תשובות לבעיות בריאות הנפש. העובדה שטרגדיה שוברת לב שכזו חוזרת על עצמה באופן קבוע בטיפול פסיכיאטרי בילדים, למרות המאמצים של הממשלות הטובות ביותר למנוע זאת, משקפת את האכזריות של פסיכיאטרים אינדיבידואלים. לא רק שהם מקבלים אכזריות פלילית שכזו, אלא הם מעיזים לקרוא לה במקרה הטוב "טיפול", ובמקרה הקיצוני "תרפיית ריסון הומנית".

 

■ 2002 : צ'רלס צ'ייס מודי בן ה-17 מטקסס, נחנק למוות במהלך נוהל ריסון במתקן לטיפול בהתנהגות.

■ 2001: טאנר וילסון בן ה-11 מת מהתקף לב כאשר ריסנו אותו במתקן לבריאות הנפש באייווה.

■ 2000: מיכאל וילטסי בן ה-12 מת מחנק בשעה שריסנו אותו במרכז לצעירים בפלורידה.

■ 1998: בתוך שבועיים מהיום שבו אושפזה אדית קמפוס בת ה-15 בבית-החולים הפסיכיאטרי 'גבעות המדבר' (Desert Hills) בטאקסון, אריזונה, היא נשלחה הביתה להוריה בתוך ארון מתים. היא מתה מחנק בזמן שהחזה שלה נלחץ, שעה שצוות בית החולים הצמיד אותה לרצפה במשך 10 דקות לפחות. זאת אחרי שדווח עליה שהיא הרימה את אגרופה במהלך מאבק עם חברי הצוות.

■ 1998: דסטין פלפס בן ה-14 מת בבית מחסה לילדים נכים וחולים נפשית באוהיו. קשרו אותו בשמיכה, במזרונים וברצועות והשאירו אותו ללא השגחה למשך ארבע שעות.

■ 1997: סקנה דורסי בת ה-18 מתה מחנק כאשר ריסנו אותה כשפניה הופנו כלפי הרצפה, וחבר צוות שכב על גבה. לסקנה היתה היסטוריה רפואית של אסטמה.

■ 1997: רוברט רולינס בן ה-12 מת במתקן במסצ'וסטס אחרי שרוסן במשך 10 דקות, כשפניו הופנו כלפי הרצפה, כתוצאה מוויכוח שהחמיר לגבי הדובי שלו שנעלם.

■ 1996: ג'ימי קנדה בן ה-6 מת לאחר שקשרו אותו ברצועות לכיסא גלגלים והשאירו אותו ללא השגחה במרכז פסיכיאטרי לטיפול משפחתי בקליפורניה. הוא מת מחנק, לאחר שניסה לשחרר את עצמו מהרצועות.

■ 1996: אריק רוברטס בן ה-16 מת לאחר שנכרך בשמיכה מפלסטיק למשך שעה במתקן לבריאות הנפש בטקסס.