אאוגניקה – הרקע הפסיכיאטרי לשואה

מהי התיאוריה הפסיכיאטרית של "אאוגניקה"? כיצד היא נתנה בסיס לפסיכיאטרים להגות תיאוריות כמו "היגיינה גזעית" ו-"הרשות להשמיד חיים שאינם ראויים לחיים"? כיצד תיאוריות אלו הובילו לעיקור כפוי של מאות אלפים, ולבסוף לרצח המוני של חפים מפשע?

פסיכיאטרים המוזכרים בסרטון

פרנסיס גלטון – למעשה היה פסיכולוג. הגה את "אאוגינקה" בשנת 1863. גלטון לא הסתיר את העובדה שהוא האמין שהאישיות של כל בני האדם נשלטת ע"י גנטיקה.

אמיל קרפלין – היה חבר בתנועת האאוגניקה. הצהיר שקשיים נפשיים הן למעשה מחלות שיש להן הסבר גופני, אך אנחנו פשוט לא יודעים מהו. אמיל קרפלין חשב שמחלה נפשית לא היתה רק מחלה מוחית, אלא גם מחלה תורשתית. פסיכיאטרים נאצים ראו בו מורה רוחני.

ארנסט רודין – היה איש הקשר החשוב ביותר בתחום הפסיכיאטריה עבור הנאצים. היה ממקימי הארגון הראשון לקידום אאוגניקה. הכריז בשמחת ניצחון כשהיטלר עלה לשלטון: "רק הוא אפשר לנו להגשים את חלומנו מזה שלושים שנה, להפוך את ההיגיינה הגזעית למציאות."

אלפרד פלואץ – חיבר בשנת 1895 את הספר "הכשירות של הגזע שלנו וההגנה על החלשים", בו הציע פיקוח על ההתרבות וחיסול של ילדים חולים וחלשים. כינה את אאוגניקה "היגיינה גזעית".

אלפרד הוֹכֶה – פירסם בשנת 1920 את הספר "הרשות להשמיד חיים שאינם ראויים לחיים" בשיתוף עם עו"ד קרל בינדינג. בספרו, הוא טבע את המונח "מעמסה אנושית" וערך רשימה של מחלות נפש שלכאורה לא ניתן לרפאן, אותן כינה "מצבים של מוות נפשי". בכתב-עד חודשי של הנאצים ב-1930, זה הפך לתביעה: "מוות לחיים שאינם ראויים לחיים".



תגובה אחת על הפוסט “אאוגניקה – הרקע הפסיכיאטרי לשואה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *