טיפול פסיכיאטרי: סיפור אישי

 

ל- ד. אפוטרופסות על אימו, אולם היא הועברה לבית חולים טירת הכרמל, ללא הסכמתו. שם כבר נאלצו הפסיכיאטרים לשאול לדעתו, למשל כשרצו לתת לה מכות חשמל. הבן התנגד. "האישה הזאת סובלת כל כך, לא אתן שעוד יוסיפו על הסבל שלה". והתוצאה: אמו הועברה ללא ידיעתו לבית החולים "נווה שלווה" בפרדס חנה ותוך יומיים הגיעה חבולה כולה, עם אנמיה קשה ואף שבור לבית החולים הלל יפה בחדרה.

לבן נודע על כך, כי התקשרו אליו לקבלת אישור לנתח את אפה השבור. ד. מספר כי בבית החולים הפרטי ההזנחה קשה. החולים, שבורים לגמרי מהתרופות וממכות החשמל, תלויים לגמרי בצוות, שאינו מקפיד על ניקונם האישי. קשיים מוערמים על בני המשפחה, שרוצים לשמור על קשר. ד. לא יכול לחיות בשלווה עם מצבה של אמו. הבן מספר: "אני שם בלילה את הראש על הכרית וחושב איך היא סובלת. קם בבוקר וחושב איך היא מתייסרת. לפעמים אני הולך לבקר אותה רק כדי להרגיש שיש לי אמא. אני יודע שהם לא אוהבים את כל הפניות והנדנודים שלי, הם לא סובלים את זה שאני כותב מכתבים ושואל שאלות, אבל אמא היא כל מה שיש לי בחיים ואעשה הכל שהיא תפסיק כבר לסבול".

ד. חיפש ומצא את ההיגיון והשפיות בעמותת מגן לזכויות אנוש והפקיד בידיה את תמונות אימו החבולה, כדי שיעשה צדק, כדי שהאמת תצא לאור ובתי-חולים דוגמת טירת הכרמל ונווה שלווה יפסיקו להתקיים. הדרך אינה קלה. עלינו לנצח מערכת שלמה של חברות תרופות ושל כוח אדם המתפרנס מאומללותם של קורבנות הפסיכיאטריה. כל תלונה דורשת תיעוד מקצועי, טיפול משפטי וטיפול מול התקשורת. תרומתכם חיונית.



תגובה אחת על הפוסט “טיפול פסיכיאטרי: סיפור אישי

  1. בעניין אפוטרופסות, אפוטרופוס למען אפוטרופוס –
    כאמור בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962 לפיו, מי שהתמנה כאפוטרופוס על פי צו משפטי בכל עניין הנוגע לגוף (ו/ או רכוש), זכאי לקבל מידע מלא ומעודכן אודות החסוי, במהלך האשפוז והטיפול בו. וכפי הנכון לאמור גם במסגרת החוק לטיפול בחולי נפש התשנ"א-1991. במעמד זה חלה חובה של הגוף המוסדי לערבך בהתפתחות ההליך הרפואי על כל היבטיו. בתוך כך, למסור לך סטטוס רפואי, הכולל את פרטי האבחנה של המצב הרפואי, תיאור מהותה ומטרת הטיפול שבכוונתו לבצע. ולומר באופן סביר מהי התועלת הצפויה מביצועו, לרבות הסיכונים שהוא טומן בחובו, תופעות הלוואי הצפויות, סיכויי הצלחתו, וכן הלאה. אולם, בפועל פסיכיאטרים לא משתפים פעולה עם החוק. כתרבות חברתית אנו נתונים כל העת לפיקוח חברתי, בין אם פורמלי או בלתי פורמלי (מנגנוני החוק והאכיפה- מוסדות וחינוך, שירותי הרווחה, משטרה, פסיכיאטרים, וכן הלאה), באופן שבו המציאות החברתית מובנית במסגרת קבוצות הכוח בחברה ומשועתקת לכלל הציבור, הקהלים והמוסדות החברתיים ויוצרת למראית עין קונצנזוס שעה שמקיימת אי שוויון בכוח ובתגמולים המובנה לתוך כל המבנים החברתיים. מציאות הרחוקה מלהיות מהוגנת, משום שהיא מקפחת בעיקר את השכבות החלשות בחברה. ולראייה.
    כמסר שיש לי כאדם להעביר דווקא לכם, אנשי המקצוע והאקדמיה; רופאים, פסיכיאטרים, אנשי הצוות בבתי החולים הפסיכיאטריים – עם התפקיד מגיעה גם האחריות! היום יש משאבים מקצועיים הולמים וחדישים על פני דגמים תרבותיים ישנים שירשתם ושבחרתם לפעול לפיהם. וכמי שמשקיעם שנים לא מעטות בלימודים ומתוך בחירה, אתם נמצאים במקום המחייב אתכם למנהיגות, כל שכן, כשמדובר במשרות ציבוריות, ובמקצועות הטיפוליים וההומניטריים. אתם נמצאים במקום המחייב אתכם לאג'נדה מקצועית ומוסרית, ומעל הכול, אתם נמצאים בשליחות לטיפול ושיקום של אנשים; ניצולי שואה, פגועי אונס, הלם קרב, זקנים עריריים, ילדים, נשים ועוד רבים אחרים שכולם לא נשמע. ובהמשך לנאמר לעיל, התנהלותכם חושפת איפא מבנה כוח של מערכת פטרונית ותועלתנית המעניקה לצד אחד במשוואה כוח כמעט בלתי מוגבל, ודנה את הצד השני למרות ולתלות. לא עוד!

    אפוטרופסית נחושה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *