"כשהייתי ילדה חלמתי שיהיה לי בית עם משפחה וילדים, כמו בסרטים ושיהיה לנו כיף וטוב ביחד וכולם יהיו מאושרים עד עצם היום הזה.
זה התחיל טוב, אבל אז התגרשתי, בעלי לקח ממני את הילדה שהיתה כל עולמי וזה שבר אותי, זה קרע אותי לגזרים מבפנים והביא אותי לרמת כעס שלא חוויתי מעולם.
בעלי/הגרוש הזמין משטרה, ומכיוון שלא היתה להם סיבה לעצור אותי הם טענו שאני משוגעת ואישפזו אותי בכפייה.
בלי שוב אבחון, בלי לבדוק שום דבר, בלי לשוחח איתי ולהבין את הכאב של אמא, שהוא טבעי והרי זה היה מוזר אם לא היה אכפת לי להיקרע מביתי היחידה, האהובה… אבל אנחנו חיים בעולם שבו להביע רגש זה מחלה.
במשך שלושה שבועות סיממו אותי בכוח עם תרופות וזריקות.
שני קבט״ים תפסו אותי, אחד נוסף לקח בכוחניות את הפלאפון שלי וממש הרביץ לי. תפס לי את הידיים מאחורי הגב ושילב אותם הפוך בחיבורים במפרק כף היד, ולחץ כאילו שזה אזיקים, כופף לי את הברך והשכיב אותי על הרצפה, ואז שם עליי את הברך שלא אזוז. הם הורידו לי את המכנסיים, הפשיטו אותי ממש בלי להתבלבל בחדר עם גברים, ונתנו לי זריקה בישבן מול כולם.
הפכתי לזומבי.
הרופאים אמרו למשפחה שלי שאני חולת נפש, התרופות והסימום האינטנסיבי יצרו תופעות לוואי שהקשו עלי את הדיבור וגרמו לי לישון הרבה, לאי שליטה בשרירים ולזומביות כללית, כך שהמשפחה שלי ממש לא הכירה אותי…
השינה המרובה גרמה לי לפספס ארוחות וכך נשארתי בלי אוכל ומים במשך שעות ארוכות.
לפני שהסכימו לשחרר אותי, האחות הראשית החליטה לתת לי מתנה זריקה אחרונה בכוח, בכפייה שהפילה אותי לגמרי. סבלתי מפרקוסים, השיניים נקשו, הייתי מרוסקת.
איימו עלי שאם לא אקח את הכדורים לא אוכל לראות את הבת שלי יותר.
כשהשתחררתי הלכתי לפסיכיאטר פרטי שהבין שאני לא צריכה כדורים ועזר לי לרדת מהם.
היו לי תופעות לוואי חמורות כשהפסקתי עם הסמים הפסיכיאטריים, אבל עברתי את זה.
האשפוז הזה קטע לי את החיים המצליחים שהיו לי."