פסיכיאטריה משפטית: שחיקת הצדק

מאמר זה מתבסס על החוברת:

פסיכיאטריה משפטית

שחיקת הצדק
השחתת החוק בידי פסיכיאטריה
דו"ח והמלצות על חתירתה של פסיכיאטריה תחת בתי המשפט ורשויות אכיפת החוק

הקלק לצפיה בחוברת


"מה שמדהים אותי הוא שבכל משפט שאי פעם שמעתי עליו, הפסיכיאטר מטעם ההגנה תמיד טוען כי הנאשם אינו שפוי, והפסיכיאטר מטעם התביעה תמיד טוען שהנאשם שפוי… אתה חייב לשאול את עצמך 'מה הולך פה' ?" – ג'פרי האריס, פרקליטות המדינה ארה"ב.

פסיכיאטריה משפטית: התמוטטות החוק והסדר

  • השפעת הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה בבתי המשפט שחקה את מה שהיה פעם בסיס איתן של צדק: היכולת להבחין בין טוב לרע.
  • קו ההגנה הפסיכיאטרי ל"אי שפיות הדעת" ונגזרותיה הם שחוללו את רוב הנזק.
  • ישנה ביקורת רחבה על עדים פסיכיאטרים "מומחים" המספקים עדות בהתאם לאינטרסים של הלקוחות שלהם.
  • הפסיכיאטריה אינה מבוססת על מדע והיא נכשלה בניסיונה לרפא אי שפיות (על אף מימון של מיליארדי דולרים מכספי משלם המסים). אין לקבל את הפסיכיאטרים כבני סמכא בבתי המשפט שלנו. 

הייתה פעם סברה שאדם אחראי למעשיו

ניקח את המקרה של תובע ידוע מווירג'יניה, ט. ברוק הווארד, בתסריט שכיח למדי. הלקוח שלו הודה בחטיפתה של אישה כבת 30 ובהחזקתה כבת ערובה במשך יותר מתשע שעות, פרק זמן שבמהלכו תקף אותה מינית שוב ושוב. בעזרת כוח שכנוע מעולה, הסביר הווארד לשופט ולחבר המושבעים כי מה שהקורבן חוותה – החטיפה, העינוי הפסיכולוגי, ומעשי האונס הנשנים – לא היו אשמת הלקוח שלו. עדותו של הפסיכיאטר אמרה כי הלקוח שלו מעולם לא התכוון לבצע את מה שביצע. זה היה "דחף בלתי ניתן לריסון".

על בסיס עדות פסיכיאטרית מגוכחת, זוכה האנס.

אם פושעים מסוגלים להתחמק מן ההשלכות של מעשיהם באמצעות סילוף עקרונות הצדק, אזי, הכלי היחידי שיש לחברה כדי להגן על עצמה הושמד.

תומאס סזאס, אינו מתפשר על נקודה זאת, בספרו "מיתוס המחלות הנפשיות" (The Myths of Mental Illness): "חדירתם של שיקולים פסיכיאטריים אל תוך האדמיניסטרציה של חוק פלילי – לדוגמה, הטיעון ופסק הדין לאי שפיות, דיאגנוזות של אי כשרות נפשית לעמידה למשפט וכדומה – משחיתה את החוק והופכת את הנאשם לקורבן"  .

טענת אי השפיות

אף על פי שטיעון אי השפיות מוצג בפחות מ-2% מהמשפטים הפליליים, זהו אחד הנושאים החמים והשנויים ביותר במחלוקת במשפט הפלילי באמריקה ובבריטניה. פרופסור פרנסיס אלן אומר על כך: "נושא האחריות הפלילית משכה יותר תשומת לב ויצרה יותר מחלוקות מכל שאלה אחרת במשפט פלילי-עצמאי".

  • ד"ר מרגרט האגן, דוקטור לפילוסופיה, מרצה לפסיכולוגיה ולמשפט באוניברסיטת בוסטון, גורסת "נראה כי רק אחוז קטן משתמש בטיעון אי השפיות. זה נכון סטטיסטית אם מסתכלים על מקרים מדוייקים של 'לא אשם עקב נימוק אי השפיות'". לטענתה, מה שמשנה את התמונה באופן משמעותי הם טעוני הגנה כגון "כושר מנטלי מופחת" המשכנע את התובע לבקש אישום מופחת, בנוסף למקרים שבהם המצב ה-כביכול נפשי מביא להפחתת משך זמן ריצוי העונש.
  • לטענת השופט ראלף אדם פיין, בספרו "בריחת האשמים" (Escape of the Guilty), "על אף שהפסיכיאטריה עוטה כסות של מדע וחותרת להשפיע על הסטנדרטים לפיהם אנו מגדירים אחריות פלילית, השמירה הקפדנית על אמינות אבחוניה נדירה"  .
  • אב בית הדין וורן ברגר, שזעם על העדר הבסיס המדעי בעדויות הפסיכיאטרים, שדעותיהם היו מנוגדות אלה מאלה, ניסח זאת בחומרה רבה יותר: "שלטון חוק אינו יכול להיות מבוסס או מעשי כאשר הוא תלוי במונחים של תחום מקצועי אשר חבריו נמצאים במחלוקת תהומית לגבי משמעותם של מונחיו"   .
  • ג'פרי האריס, מנהל בפועל של כוח המשימה של פרקליט המדינה של ארה"ב לפשעים אלימים,  ציין, "מה שמדהים אותי הוא שבכל משפט שאי פעם שמעתי עליו, הפסיכיאטר מטעם ההגנה תמיד טוען כי הנאשם אינו שפוי, והפסיכיאטר מטעם התביעה תמיד טוען שהנאשם שפוי. זה קרה באופן קבוע, ב-100% מן המקרים, וזה עובר באופן מוגזם את חוקי המקריות. אתה חייב לשאול את עצמך "מה הולך פה?" משתמשים בטיעון האי שפיות כמו בכדורגל… מוטב שתפנה לחברת כח-אדם כדי שתספק לך פסיכיאטר מתאים שיתן עדות במשפט פלילי"  .
  • פרופסור סזאס מוסיף, "אין זה סביר שיסבלו את נוכחותם של מומחי רעלים בבתי המשפט אם אחד יציין שמצא כמויות גבוהות של ארסניק בגופתו של נפטר, והאחר יצהיר כי לא מצא כלום באותו הניתוח. אך מפגן מצער זה הינו בגדר שגרה בכל הנוגע לממצאים פסיכיאטריים.
  • ד"ר מרגרט האגן, PhD, מחברת "זונות בית הדין, הזיוף של העדות הפסיכיאטרית והאונס של הצדק האמריקני" (Whores of the Court, The Fraud of Psychiatric Testimony and the Rape of American Justice), אומרת: "למה לא להטיל מטבעות או לשלוף קלפים? למה לא לשים כיסוי עיניים ולבחור מבלי להיות מסוגלים לזהות את הפציינטים זה הרי בקושי יוכל להזיק ליחס הדיוק [הדיאגנוסטי], הרי רק אחד מתוך שלושה ממנו נכון… אין שום תרופה פסיכולוגית לדחף להכות נשים, לאנוס ולרצוח אותן. עצם הרעיון שהפסיכיאטריה כיום יכולה אפילו לדמיין יכולת כזאת היא מגוחכת…".

לאור היגיון בריא שכזה, כיצד ייתכן שאנו  עומדים בפני הסיטואציה המגוחכת של פסיכיאטרים המעידים עדויות כדי להצדיק את מעשיהם של עושי רע, במיוחד לאור זה שהם הוכיחו מעבר לכל ספק, כי אין ביכולתם להגיע להסכמה זה עם זה, לא כל שכן לרפא מישהו. 



3 תגובות על הפוסט “פסיכיאטריה משפטית: שחיקת הצדק

  1. חופש הבחירה והזכות לכבוד ושוויון –
    לפי גישת הלמידה החברתית תפיסה, התנהגות וסביבה משפיעים הדדית זה את זה – דטרמיניזם הדדי. ואם החברה בנתה והבנתה את תחום הפסיכיאטריה, החברה אפוא יכולה גם לשנותו.

  2. מנהל מחלקה סגורה בשלותה דר עמיחי לוי פרופסור לקרימינולוגיה שמבחינתו כול מאושפז הינו עברין וכך קיבל את התואר פרופסור לקרמינולוגיה..אבל אני יודעה מיתןך עדות של חברים שהלכו לטיפול אצלו פרטי שילמו 2000 דולר למיכתב כשההבחנה הפוכה וכך יש לא כסף להחזיק רולס רויס חדשה…אז מענין מי העברין.

    אפילו לא מדבר עים המטופלים במחלה יושב כול היום בחדרו וכותב מאמרים…
    בושה שכך מיתנהלת המערכת הפסיכיאטרית בארץ…

  3. מהכרותי את המערכת הפסיכיאטרית כ 30 שנה לא ריפאו אפילו פציינט אחד..
    או שרבים נהפכים לחסרי מוטיבציה או מתים מתרופות או מתאבדים… נתינת התרופות הינה ברוב המיקרים כנגד רצונם של המאושפזים וגורמת למיספר מחלות חדשות כמו עליה בצורה לא נורמלית במישקל בעיקר מזיפרקסה ברמות הסוכר לחץ דם תיפקודי כבד בצקות ברגליים…בעבר נהגו אך גם היום מישתמשים בתרופא בשם לרגקטיל שגורמת לסרטן בעור ולשינוי פיגמנטציה של העור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *