רשלנות שני פסיכיאטרים ירושלמיים גרמה לכליאת בן 9 ‏במחלקה סגורה למשך שנה

הודעה לעיתונות – מרץ 2014

מתלונה למשרד הבריאות, שהגישה אם תושבת ירושלים כנגד מנהל מחלקה ‏פסיכיאטרית לילדים בעיר ופסיכיאטר נוסף, שהפנה אותו לאשפוז, עולה שורה של ‏כשלים בטיפולן של הרשויות בילדים עם קשיי התנהגות. לטענת האם כשלים אלה ‏חרצו את גורלו של בנה עוד מהיותו פעוט, והפכוהו לצרכן של תרופות פסיכיאטריות ‏לכל החיים. על פי תלונתה תייגו את בנה כלוקה בהפרעת קשב וריכוז עוד בהיותו בן 4, ‏ובמקום להסתפק במסגרת חינוכית מתאימה הפעילו על האם לחץ מערכתי לתת לו ‏ריטלין גם לאחר שהיה ברור שהתרופה משפיעה עליו לרעה ומחמירה את מצבו.‏
כשהיה בן 9 הוצא הילד מן הבית בהתערבות שירותי הרווחה אל פנימייה טיפולית ‏שבה איימו על האם כי אם לא תסכים לתת לו ריטלין יאושפז בכפייה.‏
לאחר שהריטלין דרדר עוד את מצבו של הילד, הוא נשלח לפסיכיאטר, שלטענת ‏האם שימש כחותמת גומי לבקשותיה של מנהלת הפנימייה, ובניגוד לרצון האם, ‏החליט להוסיף עוד תרופות ולאשפז את הילד אם יראו לנכון לעשות כך.‏
כל ניסיונותיה של האם במשך שנה תמימה לשחרר את בנה מכליאתו במחלקה ‏הסגורה ולהעבירו הביתה או למסגרת חינוכית מתאימה עלו בתוהו. הבידוד, המראות ‏הקשים, הריחוק מאמו והסימום המסיבי שקיבל פגעו בו באופן קשה והפכו אותו לשבר ‏כלי. לדברי האם היה כאן שילוב של התנהלות רשלנית, אטימות וחוסר אנושיות של ‏אנשי מקצוע שעוסקים בדיני נפשות.‏
התלונה הוגשה בסיוע מתנדבים של עמותת "מגן לזכויות אנוש".‏

מנכל"ית העמותה, הגב' גת מגידו, מדגישה שכפיית טיפול פסיכיאטרי על אזרחים או ‏אפוטרופסים של ילדיהם הינה הפרה של חוק זכויות החולה, של חוק הכשרות ‏והאפוטרופסות ושל חוק כבוד האדם וחירותו. בנוסף מדובר בהפרה של האמנה ‏לזכויות אנשים עם מוגבלויות שישראל חתומה עליה. בנוסף לכך, דו"ח האו"ם ‏מפברואר 2013 בנושא עינויים בתחום שירותי הבריאות פסק לראשונה כי טיפול ‏כפוי, מבחינה משפטית, הינו התאכזרות. הדוח מסביר כי הזכות לבריאות שהינה ‏זכות יסוד על פי אמנת האו"ם אינה יכולה להצדיק כפייתם של טיפולים רפואיים ‏לרבות ריסון וטיפול בתרופות פסיכיאטריות.‏

חודשיים לאחר פרסום הדו"ח, הורה בג"ץ בגרמניה על ביטול כל הטיפולים בכפייה ‏בכל רחבי המדינה. מנכ"לית העמותה קוראת ליישם את דו"ח האו"ם בישראל, ולעצור ‏את ההתאכזרות, את הטיפולים הכפויים ואת שלילת זכויות האזרח וזכויות ההורים ‏במוסדות הפסיכיאטריים בארץ.‏



נפגעת מטיפול פסיכיאטרי? דווח לנו

5 תגובות על הפוסט “רשלנות שני פסיכיאטרים ירושלמיים גרמה לכליאת בן 9 ‏במחלקה סגורה למשך שנה

  1. לבן שלי נתנו את הרטלין בגיל 9, אחרי כמה חודשים הוא התחיל לשמוע קולות (פסיכוזה), הפסקתי מיד לתת אותו ולטפל בבעיה שגרם רטלין, אבל "המנגנון " במוח כבר "נדפק" ובגיל 11 גיליתי שהוא מעשן סמים. להיום (בן 14) מטפלים בהתמכרות …
    הורים, מורים, פסיכיאטרים וכול הגורמים האחרים שיכולים לעשות משהו כדי להפסיק לחלק לילדים שלנו סמים… יש עוד ילדים שרטלין יכול להרוס להם את כול החיים…

  2. שלום לכולם
    ברצוני לשאול 2 שאלות שאולי יעזרו בנושה של טיפול פסיכיאטרי ושנותן יד רחבה לרשויות כמו משרד רווחה , בית משפט וכו״:״
    1 הידיעה של האוכלוסיה על המקרים חריגים ב נושה של טיפולים וטעויות עוזר בקצת למשפחות כדי למנוע אסון
    שאלה שלי היא ברמה של משרדים ממשלתיים; איך לתת להם להבין שחייבים לפתוח לא רק עוזניים אלא גם את לב ולא לחשוב רק על מילוי נירות( או מסמכים) כדי ״לחסות את התחט שלהם״.
    2 פנימיות טיפוליות ו בתי ספר לחינוך מיוחד בישראל זה רק בזבוז כסף של מדינה לעובדימ של פנימיות ו בתי ספרולא לטובת ילדים שזקוקים לעזרה. זה רק עוזר למשפחות שאין להם מצב אקונומי סביר או אין רצון כלל להשקיע בילדיהם
    צריך גם זה לעצור!!!!

  3. רטלין הפך למין כלי אזר לאנשי מארכת החינוך.
    מורות לא יודעות איך להתמודד עם הילדים של מאה 21
    בדרך כלל יותר מתקדמים ויותר פתוחים לעולם מודרני.
    למורה קשה יותר לעניין את הילד ללמוד, קשה לזרום עם הזמן, זה דורש יותר מוטיבציה,
    מאשר ללחוץ על ההורים לתת לילד רטלין.
    מדהים שבלי בושה מורה או יועצת בה"ס יכולה להגיד שצריך לעלות מינון. מישהו הסמיך אותה לזה? או שבמסגרת לימודי הוראה היום מלמדים מורות להתמודד עם הכיתה באזרה תרופות פסיכיאטריות?

  4. שלום רב, פניתי אליכם בעבר.
    גם אני סבלתי מרוד כשהגעתי לארץ עם ילדיי שנולדו בארה״ב.
    האב נשאר בארהב.
    במקום לרפד לילד שלי ולקלוט אותו בחמלה ועדינות, כילד שהגיע למדינה שלא נולד בה, עם קשיי שפה, קשיים חברתיים והורים פרודים, נרתמו ישר למאבק בי.
    זה הגיע למצב שגם אחרי שנתתי רטאלין מכל סוגיו וילדי הגיב רע מאוד לתרופות.
    בית הספר עשה יד אחת עם הרווחה בטריק הידוע של ״ ילד בסיכון״.
    החלטתי להיאבק והגשתי עתירה מנהלית וזכיתי.
    אך מכיוון שמשרד החינוך זה גוף משומן עם זרועות, הם חיכו לי בסיבוב.
    ידעו שאני חד הורית עם קשיים עצומים, והתחילו במסכת השהיות כל יומיים.
    מצוותים לילד איזה סייעת שעברה קורסיסון קטן, והילד מרגיש כמו אסיר עם שמירה צמודה.
    הוא מגשים את הנבואה.
    וכך בסופו של דבר עייפתי ונכנעתי ללחצים לשים אותו בבית ספר תחת קיטלוג ״ בעיות התנהגות ונפשיות״.
    מצוייםשם ילדים עם ספקורום נרחב, והילדים למדים ורוכשים תבניות התנהגות מחבריהם.
    העתיד שלהם נמחק, כי אף בית ספר רגיל לא יקבלם בעתיד, לצבא אולי לא יוכלו להתגייס, ואפילו לחברם עם ילדים בנורמה אחר הצהריים זה מאוד קשה.
    הבעיה שלא נותנים מענה לחופשות, לפגרת אוגוסט שאין קייטנה מבית ספר, ולשאר בעיות ודילמות שאנו ההורים עוברים.
    אני נמנעת לחברו עם הילדים בבית ספר, כי המון שם באים מרקע סוציאו אקונומי קשה, ואיני רוצה שילדי יקח זאת כדוגמא מתוך הרצון העז לחברים.
    בבית הספר הוא חוטף מכות קשות מילדים עברייניים שכנראה מוציאים את ריבאונד התרופות אחד על השני.
    כל שהמערכת עושה היא השהייה של אותו ילד, ממש כפי שעושים בבית ספר רגיל, ואותו ילד חוזר אחרי יומיים ומרביץ שוב.
    והמילה ״ יטופל״ מטופל חוזרת כמו מאנטרה לעגנית.
    ואני שואלת, כל זה בשביל פשוט לזרוק את הילדים באיזה אי של מצורעים ולתת להם להתערבב אחד עם השני?
    אפילו הפרדה בין קטנים לגדולים אין, בין ספקטרומים קלים לכבדים יותר.
    מה נהיה עם המדינה שלנו???

    ילדי בודד.
    גם המשפחה המורחבת נמנעת מלחבר את ילדיהם שמה ידבקו ״ במחלה״.
    הדימוי האישי של ילדי ברצפה.
    אני כואבת, מתביישת בממסד ובכל יוצרי התפקידים ״ המיוחדים״ למען חיזור הקריירה שלהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *