מה קרה לפסיכיאטרים הגרמנים בתקופה שלאחר השואה? ומתי מצאו לנכון להתנצל על אחריותם למסעות ההרג של הרייך השלישי?
תמליל הסרטון
אין ספק שהאחריות למסע ההשמדה שביצע הרייך השלישי
מונחת ישירות לפתחה של הפסיכיאטריה.
במשפטי נירנברג לפשעי מלחמה שהתרחשו לאחר המלחמה
כל המומחים הסכימו שתוכניות הרצח ההמוני לא היו יוצאות אל הפועל
אם הפסיכיאטריה לא היתה הוגה, מארגנת, ומנהלת אותן.
"השיטות שהשתמשו בהן וכוח האדם שקיבל הכשרה במרכזי הרצח לחולים כרוניים
הפכו לגרעין של מרכזי ההרג הגדולים יותר במזרח, שם תכננו להרוג יהודים ופולנים,
ולצמצם את אוכלוסיית רוסיה ב-30 מיליון."
– ליאו אלכסנדר, פסיכיאטר בצבא ארה"ב.
למעשה, אלכסנדר כתב גם שנושא העיקור והאותנסיה (המתת חסד) של אנשים בעלי מחלות כרוניות
נדון ע"י פסיכיאטרים מבוואריה כשנתיים לפני שהיטלר עלה בכלל לשלטון.
אבל אלכסנדר, תומך בלתי מעורער באאוגניקה ,היה מודאג לגבי המוניטין של הפסיכיאטריה,
ובמקום לדרוש מעמיתיו הגרמנים ליטול אחריות על פשעיהם, הוא עשה בקרת נזקים.
מעט מאד פסיכיאטרים הועמדו לדין, ומעטים עוד יותר הורשעו.
"היה צריך להטיל את האחריות על הפסיכיאטרים הגרמנים,
ולאחר המלחמה היה צריך לפרסם את מה שקרה.
אולם זה הוסתר."
– אלפרד דייסנהופר, מומחה להסטוריה של הפסיכיאטריה
"לא נשמעה ולו מילה אחת של התנצלות או נזיפה.
ויחד עם זאת, למעט מקרים מעטים יוצאי דופן, נראה שהרוב המכריע
של הפסיכיאטרים הגרמנים וחברי האיגוד שלנו,
בין אם כחוקרים ,אנשי אקדמיה או עוסקים במקצוע,
השתתפו בתכנון, ביישום או ביצירת לגיטימיות מדעית
לסלקציה, עיקור ורצח."
– פרופ' פרנק שניידר, פסיכיאטר וראש האיגוד הגרמני לפסיכיאטריה
שופטי נירנברג הצהירו שהעיסוקים האאוגניים של הנאצים היו פשע נגד האנושות.
"אם יש דבר כזה שנקרא פשע נגד האנושות,
כאן הוא חוזר ונשנה מיליון פעמים." – בית-הדין הצבאי בנירנברג
זו היתה הצהרה ריקה, כי רוב הפסיכיאטרים,
שעדיין תמכו באאוגניקה, שבו לבתיהם
והמשיכו במקום בו הם הפסיקו ,לפני שהנאצים עלו לשלטון,
במשרות מכובדות עם משכורות טובות.
"פסיכיאטרים רבים, אולי עם הפסקה קצרה, פשוט המשיכו בקריירה שלהם,
וישנן פעילויות אשר המשיכו לאחר העידן הנאצי
ואפשר למצוא אותן בשנות ה-50, ה-60, ה-70 ועד לזמן הווה."
– איירין לייטנר, היסטוריונית ומנהלת מרכז ההנצחה הרטהיים
אחד מהפסיכיאטרים האלה היה אחד האשמים העיקריים.
"סיפורו של פרופסור ורנר היידה מעורר תמיהה במיוחד.
T4 הוא היה המנהל הרפואי של תכנית T4.
לאחר המלחמה, הוצא לו צו מעצר.
למרות זאת, תחת השם ד"ר פריץ סאוודה,
הוא נהנה מקריירה שניה כמומחה רפואי מטעם בית-המשפט
בשלזוויג-הולשטיין מ-1950 ל-1959.
הוא קיבל הגנה מאנשי רפואה ואנשי חוק שהיו מודעים לזהותו האמיתית
וע"י רבים אחרים שידעו על זהותו הכפולה, אבל לא עשו דבר."
– פרופ' פרנק שניידר, פסיכיאטר וראש האיגוד הגרמני לפסיכיאטריה
רק בשנת 1959, העבר של היידה הפך לסקנדל לאומי.
לאחר שהואשם בפשעי מלחמה, הוא התאבד ב-1964 לפני שמשפטו החל.
אבל אחרים אפילו לא נתפסו.
פרידריך מאוץ, פסיכיאטר מ-T4 ,לא רק שלא הועמד לדין,
הוא אף נבחר לראש האיגוד הגרמני לפסיכיאטריה ונוירולוגיה, וכיהן בתפקיד מ-1957 ל-1958.
פרידריך פנזה, פסיכיאטר נוסף מ-T4 שתיאר את ההשמדה של החולים חשוכי המרפא
כדבר המביא את עמיתיו להתרוממות רוח, זוכה מכל ההאשמות נגדו ב-1948,
וגם הוא ניהל את האיגוד מ-1965 ל-1966.
ורנר וילינגר, פסיכיאטר נוסף מתוכנית T4,
היה פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת מרבורג מ-1946 ל-1956,
ואפילו השתתף כאורח כבוד בוועידה בנושא ילדים ונוער
שנערכה ב-1950 בבית-הלבן בוושינגטון הבירה.
וארנסט רודין עצמו מעולם לא הוענש, ומת כאדם חופשי במינכן בגיל 78.
בינתיים, פסיכיאטרים המשיכו לעבוד בגרמניה והיגרו למדינות ברחבי העולם
כדי להפיץ את האידיאולוגיות הרבות של הפסיכיאטריה הגרמנית לדורות חדשים.
בשנים שלאחר מכן, הפסיכיאטרים בגרמניה שמרו בתוקף על שתיקה
בנוגע לאחריות שלהם למסעות ההריגה של הרייך השלישי,
עד שערימות של עובדות מרשיעות הכריחו את ההנהגה שלהם להתנצל על מה שעכשיו ברור לכולם.
"תחת המשטר הנציונל-סוציאליסטי הפסיכיאטרים בזו לזולתם.
הם שיקרו למטופלים שהיו תחת השגחתם, רימו אותם ואת משפחותיהם.
הכריחו אותם לעבור עיקור, ארגנו את הריגתם,
ואף ביצעו הרג בעצמם.
ללא קשר לתוצאות מחקרים עתידיים,
אני מתנצל – על אף האיחור –
בפני כל הקורבנות ומשפחותיהם שסבלו מאי-צדק
מידי האיגודים הגרמנים והפסיכיאטרים שלהם."
– פרופ' פרנק שניידר, פסיכיאטר וראש האיגוד הגרמני לפסיכיאטריה
שכחתם לציין שחלק מפסיכיאטרים גרמנים אלה הגיעו לפלסטינה וביצעו כאן
א ת פשעיהם המזויעים- ראו בספריה של ד״ר רקפת זנד.
מרק וייזר הקצב מתל השומר שנחשפף במשדריה של קרן נויבך- התחנך על ערכיהם.