כאשר נותנים תרופות נגד דיכאון לילדים ומתבגרים, אין שוני משמעותי בסיכון לניסיונות התאבדות בין נוגדי הדיכאון השונים, או בין משפחות נוגדי הדיכאון. ממצאים אלה מגיעים ממחקר השוואתי בן 9 שנים שעומד להתפרסם במהדורת חודש מאי 2010 של המגזין Pediatrics, המשווה בין תרופות שונות נגד דיכאון.
"הממצאים שלנו, אודות מספר דומה של ניסיונות התאבדות בצריכת נוגדי הדיכאון השונים מחזקים את החלטת ה- FDA לצרף לעלוני התרופות אזהרת מסגרת שחורה המתריעה מפני סיכון מוגבר להתאבדות בקרב ילדים ומתבגרים הנוטלים תרופות אלה", מציין ד"ר סבסטיאן שניבייס מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הארוורד בבוסטון, שהיה חוקר שותף במחקר.
האוכלוסיה שנחקרה מורכבת מבני נוער בגילאים 10-18 בכל רחבי קולומביה הבריטית, שנטלו תרופות נגד דיכאון בין 1 בינואר, 1995 ו-31 בדצמבר, 1997. 20,906 משתתפים בסך הכול. 80 אחוז מהם לא נטלו בעבר שום נוגדי דיכאון.
במהלך 12 חודשי הטיפול הראשונים איתרו החוקרים 266 ניסיונות התאבדות ו-3 מקרי התאבדות שהסתיימו במוות.
החוקרים לא מצאו כל הבדל משמעותי בין פרוזק לרסיטל, לפלובוקס, לסרוקסט (פרוקסטין) ולסרטרלין.
דוגמאות נוספות לתרופות נוגדות דיכאון: אפקסור, סרוקוול, זיבן, לוסטרל, פאקסט, אלטרול.
לתרופות נגד דיכאון מהדור הישן סיכון דומה לזה של הדור החדש.